(טז) וַתִּלָּקַ֨ח אֶסְתֵּ֜ר אֶל־הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ֙ אֶל־בֵּ֣ית מַלְכוּת֔וֹ בַּחֹ֥דֶשׁ הָֽעֲשִׂירִ֖י הוּא־חֹ֣דֶשׁ טֵבֵ֑ת בִּשְׁנַת־שֶׁ֖בַע לְמַלְכוּתֽוֹ׃ (יז) וַיֶּֽאֱהַ֨ב הַמֶּ֤לֶךְ אֶת־אֶסְתֵּר֙ מִכָּל־הַנָּשִׁ֔ים וַתִּשָּׂא־חֵ֥ן וָחֶ֛סֶד לְפָנָ֖יו מִכָּל־הַבְּתוּל֑וֹת וַיָּ֤שֶׂם כֶּֽתֶר־מַלְכוּת֙ בְּרֹאשָׁ֔הּ וַיַּמְלִיכֶ֖הָ תַּ֥חַת וַשְׁתִּֽי׃ (יח) וַיַּ֨עַשׂ הַמֶּ֜לֶךְ מִשְׁתֶּ֣ה גָד֗וֹל לְכָל־שָׂרָיו֙ וַֽעֲבָדָ֔יו אֵ֖ת מִשְׁתֵּ֣ה אֶסְתֵּ֑ר וַֽהֲנָחָ֤ה לַמְּדִינוֹת֙ עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֥ן מַשְׂאֵ֖ת כְּיַ֥ד הַמֶּֽלֶךְ׃ (יט) וּבְהִקָּבֵ֥ץ בְּתוּל֖וֹת שֵׁנִ֑ית וּמָרְדֳּכַ֖י יֹשֵׁ֥ב בְּשַֽׁעַר־הַמֶּֽלֶךְ׃ (כ) אֵ֣ין אֶסְתֵּ֗ר מַגֶּ֤דֶת מֽוֹלַדְתָּהּ֙ וְאֶת־עַמָּ֔הּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה עָלֶ֖יהָ מָרְדֳּכָ֑י וְאֶת־מַֽאֲמַ֤ר מָרְדֳּכַי֙ אֶסְתֵּ֣ר עֹשָׂ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר הָֽיְתָ֥ה בְאָמְנָ֖ה אִתּֽוֹ׃ (כא) בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם וּמָרְדֳּכַ֖י יוֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־הַמֶּ֑לֶךְ קָצַף֩ בִּגְתָ֨ן וָתֶ֜רֶשׁ שְׁנֵֽי־סָרִיסֵ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ מִשֹּֽׁמְרֵ֣י הַסַּ֔ף וַיְבַקְשׁוּ֙ לִשְׁלֹ֣חַ יָ֔ד בַּמֶּ֖לֶךְ אֲחַשְׁוֵֽרֹשׁ׃ (כב) וַיִּוָּדַ֤ע הַדָּבָר֙ לְמָרְדֳּכַ֔י וַיַּגֵּ֖ד לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה וַתֹּ֧אמֶר אֶסְתֵּ֛ר לַמֶּ֖לֶךְ בְּשֵׁ֥ם מָרְדֳּכָֽי׃ (כג) וַיְבֻקַּ֤שׁ הַדָּבָר֙ וַיִּמָּצֵ֔א וַיִּתָּל֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם עַל־עֵ֑ץ וַיִּכָּתֵ֗ב בְּסֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
֍ ֍ ֍
(טז) וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר בעל כרחה אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת, בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ.
(יז) וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים – מכל נשותיו ופילגשיו שהיו לו מכבר, וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלוֹת שבאו לפניו כדי שימליך אחת מהן, וכיון שבכל הדברים עלתה אסתר על כולן, וַיָּשֶׂם אחשורוש בעצמו את כֶּתֶר המַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ לרוב אהבתו אותה, וַיַּמְלִיכֶהָ מיד תַּחַת וַשְׁתִּי.
(יח) כיון שרצה אחשורוש שתגלה לו אסתר את עמה ומולדתה, התנהג גם בזה בתחבולות, וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו, אֵת מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר, וחשב שבכך שהוא עושה לה כבוד גדול, שכל המשתה קרוי על שמה, תתבייש אסתר מכל השרים בכך שהיא אסופית שאין יודעים את מולדתה, ותתרצה לגלות את עמה ומולדתה, וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה, כיון שלא ידע באיזו מדינה נולדה עשה הנחה לכל המדינות, כדי שתבין אסתר שאחרי שתגלה לו באיזו מדינה נולדה בודאי ייטיב מאד למדינה זו, וחשב שמחמת כן תתרצה לגלות לו את שם מדינת הולדתה, כדי להיטיב להם, וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת – מתנות יקרות כְּיַד הַמֶּלֶךְ, וגם בזה חשב שתתרצה לגלות מי עמה ומולדתה, כדי שיתן המלך לאנשי מולדתה מתנות יקרות. אך למרות הכל עדיין לא הסכימה אסתר לגלות את עמה ומולדתה.
(יט) חשב אחשורוש שמא מוצאה של אסתר מעם בזוי ושפל, והיא חוששת שמא כשתגלה את עמה ומולדתה יגרשנה המלך, לכן רצה להראות לה שאין הדבר כן, וּבְהִקָּבֵץ בְּתוּלוֹת שֵׁנִית – ציוה אחשורוש לקבץ את כל הבתולות שנשארו בשושן הבירה והמתינו לתורן, ושילחן לבתיהן, כדי להראות לאסתר שאין המלך מבקש נערה אחרת, ויהא ליבה בטוח שישאירנה מלכה בכל אופן, וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ – גידל אחשורוש את מרדכי להיות כאחד השרים, כתמורה לכך שהוא גידל את הנערה שנבחרה למלוך, ועל ידי זה תהיה אסתר בטוחה שאם תגלה שמרדכי הוא גם קרוב משפחתה ייטיב לו המלך הרבה יותר.
(כ) אך על אף הכל, אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי, ואף על פי שעלתה לגדולה לא פסקה מלשמוע בקולו, אלא וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה, כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ.
(כא) בַּיָּמִים הָהֵם, וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, נעשה עוד דבר שלא כדרך הטבע, קָצַף – קנאו בגדולתו של מרדכי בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ, שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף, כיון שמרדכי היה יושב בגדולה ובנחת, והם היו צריכים לעמוד על רגליהם כדרך השומרים, ואף שאין שייכות כלל בין מרדכי, שהיה חשוב כאחד השרים, לבין סריסי המלך שתפקידם הוא לשמור על הסף, בכל זאת חרה אפם על כך, וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ, וזהו דבר שאינו מצוי, כי לפעמים השרים ינסו להרוג את המלך בקוותם שאחד מהם ימלוך תחתיו, אבל סריסי המלך הפחותים שבודאי לא יגיעו לגדולה, למה להם לשלוח יד במלך אדיר שכזה.
(כב) וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי בדרך נס, וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, והגם שלא אמר לה לומר זאת בשמו, והיא היתה שומעת לכל דבריו, בכל זאת וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר את הדבר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי, וגם דבר זה היה הכנה לנס.
(כג) וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר, וַיִּמָּצֵא – מצאו את הסם בעצמו שעל ידו רצו להרוג את המלך, וגם זה אינו בדרך הטבע, כי בודאי הטמינו אותו היטב, וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל עֵץ. וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים הנמצא תמיד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, והיה זה בהשגחת ה', שלא ישלם לו אחשורוש מיד שכר, אלא נשאר חייב לו הכרת הטוב, וגם נכתב הדבר בספר דברי הימים שנמצא תמיד לפני המלך ותחת ידו, ואין המשנה למלך יכול לכתוב בו דבר [בשונה מספר 'דברי הימים' סתם, שנמצא תחת יד המשנה למלך, ובו נכתבים כל עניני המלכות, הטובים והרעים, ושם יכול המשנה למלך לכתוב כרצונו].