(יב) וַיֹּאמֶר֮ הָמָן֒ אַ֣ף לֹֽא־הֵבִיאָה֩ אֶסְתֵּ֨ר הַמַּלְכָּ֧ה עִם־הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֥ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֖תָה כִּ֣י אִם־אוֹתִ֑י וְגַם־לְמָחָ֛ר אֲנִ֥י קָֽרוּא־לָ֖הּ עִם־הַמֶּֽלֶךְ׃ (יג) וְכָל־זֶ֕ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁוֶ֖ה לִ֑י בְּכָל־עֵ֗ת אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֤י רֹאֶה֙ אֶת־מָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֔י יוֹשֵׁ֖ב בְּשַׁ֥עַר הַמֶּֽלֶךְ׃ (יד) וַתֹּ֣אמֶר לוֹ֩ זֶ֨רֶשׁ אִשְׁתּ֜וֹ וְכָל־אֹֽהֲבָ֗יו יַֽעֲשׂוּ־עֵץ֮ גָּבֹ֣הַּ חֲמִשִּׁ֣ים אַמָּה֒ וּבַבֹּ֣קֶר ׀ אֱמֹ֣ר לַמֶּ֗לֶךְ וְיִתְל֤וּ אֶֽת־מָרְדֳּכַי֙ עָלָ֔יו וּבֹֽא־עִם־הַמֶּ֥לֶךְ אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה שָׂמֵ֑חַ וַיִּיטַ֧ב הַדָּבָ֛ר לִפְנֵ֥י הָמָ֖ן וַיַּ֥עַשׂ הָעֵֽץ׃
(א) בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא נָֽדְדָ֖ה שְׁנַ֣ת הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֗אמֶר לְהָבִ֞יא אֶת־סֵ֤פֶר הַזִּכְרֹנוֹת֙ דִּבְרֵ֣י הַיָּמִ֔ים וַיִּֽהְי֥וּ נִקְרָאִ֖ים לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (ב) וַיִּמָּצֵ֣א כָת֗וּב אֲשֶׁר֩ הִגִּ֨יד מָרְדֳּכַ֜י עַל־בִּגְתָ֣נָא וָתֶ֗רֶשׁ שְׁנֵי֙ סָֽרִיסֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ מִשֹּֽׁמְרֵ֖י הַסַּ֑ף אֲשֶׁ֤ר בִּקְשׁוּ֙ לִשְׁלֹ֣חַ יָ֔ד בַּמֶּ֖לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃ (ג) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מַֽה־נַּעֲשָׂ֞ה יְקָ֧ר וּגְדוּלָּ֛ה לְמָרְדֳּכַ֖י עַל־זֶ֑ה וַיֹּ֨אמְר֜וּ נַֽעֲרֵ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ מְשָׁ֣רְתָ֔יו לֹֽא־נַעֲשָׂ֥ה עִמּ֖וֹ דָּבָֽר׃ (ד) וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ מִ֣י בֶֽחָצֵ֑ר וְהָמָ֣ן בָּ֗א לַֽחֲצַ֤ר בֵּית־הַמֶּ֨לֶךְ֙ הַחִ֣יצוֹנָ֔ה לֵאמֹ֣ר לַמֶּ֔לֶךְ לִתְלוֹת֙ אֶֽת־מָרְדֳּכַ֔י עַל־הָעֵ֖ץ אֲשֶׁר־הֵכִ֥ין לֽוֹ׃ (ה) וַיֹּ֨אמְר֜וּ נַֽעֲרֵ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֵלָ֔יו הִנֵּ֥ה הָמָ֖ן עֹמֵ֣ד בֶּֽחָצֵ֑ר וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ יָבֽוֹא׃ (ו) וַיָּבוֹא֮ הָמָן֒ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לַּֽעֲשׂ֕וֹת בָּאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֣ץ בִּֽיקָר֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר הָמָן֙ בְּלִבּ֔וֹ לְמִ֞י יַחְפֹּ֥ץ הַמֶּ֛לֶךְ לַֽעֲשׂ֥וֹת יְקָ֖ר יוֹתֵ֥ר מִמֶּֽנִּי׃ (ז) וַיֹּ֥אמֶר הָמָ֖ן אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּֽיקָרֽוֹ׃ (ח) יָבִ֨יאוּ֙ לְב֣וּשׁ מַלְכ֔וּת אֲשֶׁ֥ר לָֽבַשׁ־בּ֖וֹ הַמֶּ֑לֶךְ וְס֗וּס אֲשֶׁ֨ר רָכַ֤ב עָלָיו֙ הַמֶּ֔לֶךְ וַֽאֲשֶׁ֥ר נִתַּ֛ן כֶּ֥תֶר מַלְכ֖וּת בְּרֹאשֽׁוֹ׃ (ט) וְנָת֨וֹן הַלְּב֜וּשׁ וְהַסּ֗וּס עַל־יַד־אִ֞ישׁ מִשָּׂרֵ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ הַֽפַּרְתְּמִ֔ים וְהִלְבִּ֨ישׁוּ֙ אֶת־הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֣ץ בִּֽיקָר֑וֹ וְהִרְכִּיבֻ֤הוּ עַל־הַסּוּס֙ בִּרְח֣וֹב הָעִ֔יר וְקָֽרְא֣וּ לְפָנָ֔יו כָּ֚כָה יֵֽעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּֽיקָרֽוֹ׃ (י) וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ לְהָמָ֗ן מַ֠הֵר קַ֣ח אֶת־הַלְּב֤וּשׁ וְאֶת־הַסּוּס֙ כַּֽאֲשֶׁ֣ר דִּבַּ֔רְתָּ וַֽעֲשֵׂה־כֵן֙ לְמָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֔י הַיּוֹשֵׁ֖ב בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֑לֶךְ אַל־תַּפֵּ֣ל דָּבָ֔ר מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃
֍ ֍ ֍
(יב) וַיֹּאמֶר להם הָמָן, אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה, כִּי אִם אוֹתִי, הגם שמן הראוי להזמין את כל שרי המלוכה, הרי אני שקול בחשיבותי כנגד כל השרים יחד, וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ, כי רצונה לבקש מהמלך בקשה, וכיון שהיא חוששת שהמלך לא ימלא את בקשתה, הזמינה אותי כדי שאעזור לה, הרי שאפילו המלכה זקוקה לעזרתי, וזו ראיה שחשיבותי בעיני המלך גדולה מחשיבות המלכה בעיניו.
(יג) וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי, בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, כי לרוב חשיבותי זהו בזיון גדול שמרדכי היהודי אינו משתחוה לי, ומאידך זו עצמה הסיבה שאינני יכול להענישו, כי לרוב חשיבותי אין זה נאה לי להעניש יהודי אחד.
(יד) וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אֹהֲבָיו, אמנם אין זה לכבודו של שר חשוב לריב עם יהודי אחד ולהענישו, אבל לפעמים נוהגת המלכות להעניש אדם אחד כדי להטיל מורא על כל העם, ואז עושים את עונשו בפרהסיא, למען ישמעו וייראו, ולכן עצתם היתה שיַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, שזה הסימן שנתלה כדי להראות לכולם את עונשו של המזלזל בכבודו של המן, וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו, כי הנענש למטרה זו נתלה מיד בבוקר, כדי שמיד כשיצאו העם למלאכתם יראוהו תלוי, וּבֹא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ. וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן, וַיַּעַשׂ הָעֵץ.
(א) כשראה המלך אחשורוש את כל החרדה הגדולה שחרדה אסתר בענין זה, להזמינו למשתה יום אחר יום, הבין שיש לה בקשה גדולה לבקש, ולכן אמר לה 'עד חצי המלכות', וכיון שאמרה לו 'אם על המלך טוב' הבין שזו בקשה טובה גם עבורו מצד הנהגתו הישרה, בהיותו מלך חסד, ולכן עלה בדעתו שמא התחייב להחזיר טובה למישהו ולא עשה כן, ולכן בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים, והוא הספר שהיה נמצא תמיד לפני המלך לזכרון, וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
(ב) כפי שהתבאר לעיל, לאחר שנענשו בגתן ותרש על ידי המלך, נשכח ממנו מי היה האיש שאמר לאסתר את הדבר, ולכן גידל את המן, בחושבו שבכך הוא מחזיר טובה לאסתר, כשהוא מגדל את השר שמחמתו לקחה לאשה, וגם המן השתדל אחר כך שיחשוב המלך שהוא היה זה שאמר לאסתר את המזימה של בגתן ותרש, ומחמת כן גידלו המלך כל כך, אבל כעת קראו לפני המלך מספר הזכרונות שלו, וַיִּמָּצֵא כָתוּב שם האמת, אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ, שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף, אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, והבין אחשורוש מיד שכל הגדולה שנטל המן לעצמו לא הגיעה אליו כלל.
(ג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל זֶה [כי כבר נעשתה גדולה למרדכי בכך שהושיבוהו בשער המלך, אך זה היה מחמת שגידל את אסתר המלכה בביתו, ולכן שאל המלך מה נעשה לו יקר וגדולה 'על זה', והיינו על כך שהציל את המלך ממוות], וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו, לֹא נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר.
(ד) ובדיוק באותו זמן שהבין אחשורוש שהמן נטל לעצמו גדולה שלא כדין, ונודע לו שמרדכי לא קיבל שום דבר על כך שהציל את המלך, באותו רגע סיבב ה' שיגיע המן לבקש מהמלך לתלות את מרדכי, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מִי בֶחָצֵר, וְהָמָן בָּא לַחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה, לֵאמֹר לַמֶּלֶךְ לִתְלוֹת אֶת מָרְדֳּכַי עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ.
(ה) וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵלָיו, הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, יָבוֹא.
(ו) וַיָּבוֹא הָמָן, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, מַה ראוי לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ, וידע אחשורוש שהמן יחשוב שהדברים מכוונים אליו, ועשה כן בכוונה כדי שיפריז המן יתר על המידה ביקר שיבקש מהמלך, ואז יאמר לו המלך שיעשה כן למרדכי. וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ, לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי.
(ז) וַיֹּאמֶר הָמָן אֶל הַמֶּלֶךְ, הרי אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ זהו הדבר הגדול והיקר ביותר שיש לו, ואין צורך אלא לפרסם את הדבר לכל העם.
(ח) ולכן יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ, וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ – הסוס שרכב עליו המלך ביום שהמליכוהו ונתנו בראשו כתר מלכות.
(ט) וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל יַד אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים, ורצה המן שיכבדוהו על ידי שרים רבים, ולכן אמר הכל בלשון רבים, וְהִלְבִּישׁוּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ, וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר, וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ.
(י) כשראה המלך אחשורוש את גודל גאוותו של המן, שרוצה להידמות לגמרי למלך, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, כי כן ראוי להמן לרוץ לפניו כעבד לפני אדונו, מאחר ועד עתה נטל את גדולתו של מרדכי שלא כדין, ולא תיקח איתך שרים נוספים שיעזרו לך, אלא תעשה את הכל בעצמך, אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.