(יא) וַיִּקַּ֤ח הָמָן֙ אֶת־הַלְּב֣וּשׁ וְאֶת־הַסּ֔וּס וַיַּלְבֵּ֖שׁ אֶֽת־מָרְדֳּכָ֑י וַיַּרְכִּיבֵ֨הוּ֙ בִּרְח֣וֹב הָעִ֔יר וַיִּקְרָ֣א לְפָנָ֔יו כָּ֚כָה יֵֽעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּֽיקָרֽוֹ׃ (יב) וַיָּ֥שָׁב מָרְדֳּכַ֖י אֶל־שַׁ֣עַר הַמֶּ֑לֶךְ וְהָמָן֙ נִדְחַ֣ף אֶל־בֵּית֔וֹ אָבֵ֖ל וַֽחֲפ֥וּי רֹֽאשׁ׃ (יג) וַיְסַפֵּ֨ר הָמָ֜ן לְזֶ֤רֶשׁ אִשְׁתּוֹ֙ וּלְכָל־אֹ֣הֲבָ֔יו אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר קָרָ֑הוּ וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ חֲכָמָ֜יו וְזֶ֣רֶשׁ אִשְׁתּ֗וֹ אִ֣ם מִזֶּ֣רַע הַיְּהוּדִ֡ים מָרְדֳּכַ֞י אֲשֶׁר֩ הַחִלּ֨וֹתָ לִנְפֹּ֤ל לְפָנָיו֙ לֹֽא־תוּכַ֣ל ל֔וֹ כִּֽי־נָפ֥וֹל תִּפּ֖וֹל לְפָנָֽיו׃ (יד) עוֹדָם֙ מְדַבְּרִ֣ים עִמּ֔וֹ וְסָֽרִיסֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ הִגִּ֑יעוּ וַיַּבְהִ֨לוּ֙ לְהָבִ֣יא אֶת־הָמָ֔ן אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה אֲשֶׁר־עָֽשְׂתָ֥ה אֶסְתֵּֽר׃
(א) וַיָּבֹ֤א הַמֶּ֨לֶךְ֙ וְהָמָ֔ן לִשְׁתּ֖וֹת עִם־אֶסְתֵּ֥ר הַמַּלְכָּֽה׃ (ב) וַיֹּאמֶר֩ הַמֶּ֨לֶךְ לְאֶסְתֵּ֜ר גַּ֣ם בַּיּ֤וֹם הַשֵּׁנִי֙ בְּמִשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֔יִן מַה־שְּׁאֵֽלָתֵ֛ךְ אֶסְתֵּ֥ר הַמַּלְכָּ֖ה וְתִנָּ֣תֵֽן לָ֑ךְ וּמַה־בַּקָּֽשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְתֵעָֽשׂ׃ (ג) וַתַּ֨עַן אֶסְתֵּ֤ר הַמַּלְכָּה֙ וַתֹּאמַ֔ר אִם־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֨יךָ֙ הַמֶּ֔לֶךְ וְאִם־עַל־הַמֶּ֖לֶךְ ט֑וֹב תִּנָּֽתֶן־לִ֤י נַפְשִׁי֙ בִּשְׁאֵ֣לָתִ֔י וְעַמִּ֖י בְּבַקָּֽשָׁתִֽי׃ (ד) כִּ֤י נִמְכַּ֨רְנוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמִּ֔י לְהַשְׁמִ֖יד לַֽהֲר֣וֹג וּלְאַבֵּ֑ד וְ֠אִלּוּ לַֽעֲבָדִ֨ים וְלִשְׁפָח֤וֹת נִמְכַּ֨רְנוּ֙ הֶֽחֱרַ֔שְׁתִּי כִּ֣י אֵ֥ין הַצָּ֛ר שֹׁוֶ֖ה בְּנֵ֥זֶק הַמֶּֽלֶךְ׃ ה) וַיֹּ֨אמֶר֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ וַיֹּ֖אמֶר לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה מִ֣י ה֥וּא זֶה֙ וְאֵֽי־זֶ֣ה ה֔וּא אֲשֶׁר־מְלָא֥וֹ לִבּ֖וֹ לַֽעֲשׂ֥וֹת כֵּֽן׃ (ו) וַתֹּ֣אמֶר אֶסְתֵּ֔ר אִ֚ישׁ צַ֣ר וְאוֹיֵ֔ב הָמָ֥ן הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה וְהָמָ֣ן נִבְעַ֔ת מִלִּפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ וְהַמַּלְכָּֽה׃
֍ ֍ ֍
(יא) וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס, וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי, וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר, וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ.
(יב) וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי לגדולתו אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ, אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ.
(יג) עתה חשש המן שיחשבו בני ביתו שכבר ביקש מהמלך לתלות את מרדכי, ומתוך כך נסתבב הדבר שיצא דינו של מרדכי לזכות, ומחמת כן ציוהו המלך לכבדו, ולכן וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו כבשורה טובה אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ – שכל זה לא היה אלא דרך מקרה, שבדיוק כשהחליט המלך לגמול טוב למרדכי הזדמן לשם המן, אבל עדיין לא ביקש מהמלך לתלות את מרדכי, ואם כן יתכן שכאשר יבקש זאת מהמלך יתרצה לכך, מאחר וכבר קיבל מרדכי את שכרו. וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ שלא יעשה כן, אלא יפסיק להתגרות במרדכי, כי לא נעשה הדבר במקרה, אלא אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי, שהשגחת ה' חופפת עליהם תמיד, אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו, לֹא תוּכַל לוֹ, ולכן אין עצה אחרת לתקן את הדבר אלא כִּי מעצמך ומרצונך נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו ותכניע את עצמך לפניו דרך בקשה ותחנונים, עד שתתגאה דעתו ויפסיק מהתשובה והתפילה, ואז אולי תגבר ידך שוב.
(יד) עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ, וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ, וגם זה היה בהשגחה פרטית, ששמעו הסריסים איך המן רוצה לתלות את מרדכי, ועל ידי זה היה חרבונה יכול לומר זאת למלך לאחר מכן, וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר.
(א) וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה.
(ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן, מַה שְּׁאֵלָתֵךְ לצורך עצמך, אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה [הוסיף לכנותה 'המלכה', מה שלא אמר במשתה הראשון, כאומר לה שתוכל לבקש גם דבר גדול מאד הראוי לך מצד מלכותה], וְתִנָּתֵן לָךְ. וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עבור אחרים, אפילו עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְתֵעָשׂ.
(ג) וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ, וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי – שאלתי עבור עצמי אינה אלא להחיות את נפשי, וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי – ובקשתי עבור האחרים, שהם עמי, אינה עושר וכבוד וכדומה, אלא רק לבקש את הצלת נפשם ממוות.
(ד) עתה הוכיחה לפני המלך את כל כזביו של המן, כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי – כי אין המדובר בעם בלתי ידוע ושפל, אלא בעם ישראל אשר המלכה בעצמה היא מאותו העם, ועיקר כוונת המן היתה נגד אסתר עצמה, להורגה, ומתוך כך התגולל במזימות על כל העם, ולכן אמרה 'אני ועמי', ועוד רימה המן את המלך, כי לא היתה זו מכירה של דת בלבד, להעבירם לדת אחרת, אלא לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד. וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ, שלא היה מרמה את המלך אלא בזה שלא גילה לו איזה עם זה, הֶחֱרַשְׁתִּי, אבל עתה ששיקר גם באיכות הגזירה ומהותה, שהיא להרוג את כל האומה, לא אחריש. וכנגד מה שאמר המן על היהודים 'ולמלך אין שווה להניחם', אמרה אסתר שאדרבה, כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ – אין השארתו בחיים של המן הצורר שוה כנגד הנזק שהוא עושה למלך בקיומו, שהורס הוא את כל מלכותו.
(ה) כיון שהמלך באמת לא ידע עד עכשיו את כל רמאותו של המן וגזירתו על היהודים, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ – שאל תחילה את כל הנמצאים שם, והמן בכללם, ואחרי שלא השיבו לו דבר וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, ושאלותיו היו מִי הוּא זֶה שעשה את הנבלה הזו, וְאֵי זֶה הוּא – ומה הטעם שעורר אותו לעשות כן, אֲשֶׁר [מחמת אותו טעם] מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן.
(ו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, אִישׁ צַר במעשיו וְאוֹיֵב במחשבותיו הָמָן הָרָע הַזֶּה, ובכך השיבה על שתי השאלות, כי האיש הוא המן, והסיבה שעוררה אותו לכך היא היותו איש צר ואויב לעם ישראל. וְהָמָן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה בהיותם יחד, כי אם היה לפני המלך לבדו, היה יכול לתרץ שבאמת כל מה שאמר על היהודים אמת, אבל בזה היה מגדיל את כעסה של אסתר עליו, ולפני אסתר לבדה היה המן יכול לתרץ שלא ידע שהיא מהעם היהודי, וכעת יבטל את הגזירה, אבל בזה היה מגדיל את כעס המלך, שהיה מראה שאינו עושה את מעשיו מצד האמת, כי אם כן איך יחפה עליהם מפני אימת המלכה. וכיון שהיה לפני המלך והמלכה יחד לא ידע המן מה לומר, ונבעת מפניהם.