בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.
חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר, מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם, וְאַף אַתָּה אֱמֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח, אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן. רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר, מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. לָכֶם וְלֹא לוֹ, וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם, לִי וְלֹא לוֹ, אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.
תָּם מָה הוּא אוֹמֵר, מַה זֹּאת. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים. וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאֹל, אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיוֹם הַהוּא, אִי בַּיוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.
֍ ֍ ֍
מוסיף בעל ההגדה ומוכיח מהתורה את הדרך הראויה לספר את ענין יציאת מצרים, שצריך לעשות זאת בדרך של שאלות ותשובות, ובאופן המתאים לכל אחד מהילדים כפי דרגתו והבנתו:
בָּרוּךְ הַמָּקוֹם [-הקדוש ברוך הוא], בָּרוּךְ הוּא – מבורך הוא מצד עצמו, ואינו צריך לברכתנו, בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא, והזכיר כאן את ברכת ה' על נתינת התורה, כהקדמה לכך שהתורה האלוקית מכוונת לתת לימוד הגון וראוי לכל סוגי הבנים ולכל דרגותיהם, ונתן שבח והודיה לה' יתברך, שהשגחתו פרושה על כל בני האדם, והוא הנותן בתורתו ידיעה ושלימות לכל בני האדם, כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה סוגי בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל. והטעם בחלוקה זו, כי הנה לכל דבר בעולם יש ארבעה מיני הסברים, ולדוגמא, הרואה בנין נאה בנוי, ורוצה לדעת מה הוא, ייתכנו בזה ארבע תשובות, א. אם הוא אדם פשוט מאד וגס השכל, יאמרו לו רק שנעשה הבנין מעצים ואבנים, והוא יסתפק בכך. ב. אם הוא חכם מעט יותר, יסבירו לו שהיה גם בנאי מוכשר שבנה את הבנין. ג. אם הוא חכם יותר, יסבירו לו גם את המטרה של הבנין, לשמש למגורים וכדומה. ד. והחכם השלם לא יסתפק בכל אלו, עד שיסבירו לו כל פרט בבנין מדוע נעשה כך ולא אחרת. ועל דרך זו נתנה התורה ארבעה מיני בנים:
חָכָם, מָה הוּא אוֹמֵר, שואל הוא על כל פרטי מצוות חג הפסח, מַה הָעֵדוֹת – המצוות שניתנו כ'עדויות', וכגון אכילת המצה, שהיא עדות על מהירות הגאולה והיציאה ממצרים בחפזון, או אכילת המרור, זכר למרירות השעבוד במצרים, וְהַחֻקִּים – המצוות שאין טעמם ידוע לנו, כגון אכילת בשר הקרבן בבית אחד, וכיוצא בזה, וְהַמִשְׁפָּטִים – המצוות שעניינם מובן לנו בענין הפסח, כגון שכל ישראל עושים מצוה זו, והערלים אסורים באכילת קרבן הפסח, כיון שנעשה המצוה לזרעו של אברהם אבינו שנכנסו בבריתו, ועל כל הדברים הללו מסיים הבן החכם שאינו שואל כמערער חס ושלום, אלא יודע הוא שאלו מצוות אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם. והתשובה על שאלה זו היא הפסוקים האמורים בתורה באותה פרשה, "וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ, עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה", ולכן אנו עושים דברים שהם זכר לשעבוד ולגאולה, כמו אכילת המרור ואכילת המצה, "וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ", וזכר לאותם מכות חזקות שקיבל פרעה וכל עמו אנו מקריבים את קרבן הפסח, "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ", וכיון שנעשתה המצוה לנו ולא לאומה אחרת, ראוי שרק עם ישראל ישתתפו בהקרבת קרבנות הפסח, ולא ערלים ובני נכר, וגם את החוקים שאיננו מבינים את טעמיהם עלינו לקיים, כיון ש"וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ", כי אף שאיננו יודעים מה הטעמים שבהם, הרי התועלת שלהם מבוארת בכתוב, שזהו "לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים, לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה". ואמנם אין הטובה המובטחת רק על קיום החוקים, אלא גם בשמירת העדות והמשפטים, ועל זה נאמר 'וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ', והיינו שבקיום כל עניני המצוות הללו תהיה לנו צדקה לפני ה', ובזה ביארה התורה את התשובה לבן החכם מארבע סיבותיה, א. החלק המעשי, והוא עשיית כל המצוות האמורות בקרבן הפסח. ב. הצורה של המצוות, והיינו פירוט וחלוקת המצוות לפי עניניהם, לעדות, חוקים ומשפטים. ג. הסיבה של קיום המצוות, והיינו מפני ציווי ה'. ד. והתכלית של קיום המצוות, לטוב לנו כל הימים, לחיותנו כהיום הזה. ואמנם, מלבד כל האמור בפרשה זו, וְאַף אַתָּה אֱמֹר לוֹ – לבן החכם כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח, עד שתסיים ללמדו את כל ההלכות, ותגיע ללמדו את ההלכה האחרונה, והיא, שאֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן, והיינו שאחרי אכילת קרבן הפסח אסור לאכול דברים אחרים, כדי שישאר טעם הקרבן בפה, וכל זה כדי שלא תשתכח תורת יציאת מצרים.
רָשָׁע, מָה הוּא אוֹמֵר, 'מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם', ורשעותו ניכרת בכך שאינו 'שואל', אלא 'אומר', דרך זלזול והתרסה. וכן אינו מחלק את סוגי המצוות ומבדיל ביניהם כפי שעשה החכם, אלא מכנה את הכל 'עבודה' שאתם עושים 'לכם', כלומר, שאין זו מצוות ה', אלא אתם מעצמכם עושים עבודה זו, ועוד, שאתם עושים זאת לתועלת עצמכם, לאכול בשר ולשתות יין. וכנגד לשון 'לכם' שהוא משתמש בה, משיבים כנגדו ואומרים שאכן ניסי יציאת מצרים נעשו 'לָכֶם', למאמינים בה', וְלֹא לוֹ, לרשע הכופר בה', וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל בדבריו אלו, שאינו מאמין בכך שה' ציוה על קיום המצוות, כָּפַר בָּעִקָּר, והיינו שכפירתו היא בעיקר המצוה, שחושב שאינה אלוקית אלא אנושית, ולכן אין די בכך שעונים לו תשובה, אלא וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וענה כסיל כאיולתו, וֶאֱמֹר לוֹ את הפסוק 'בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם', ונס זה נעשה לי בעבור אמונתי בה' וקיום מצוותיו, ויש לדרוש את הלשון 'לִי', וְלֹא לוֹ – לא נעשה הנס לרשעים, ולכן אִילּוּ הָיָה שָׁם אותו רשע, לֹא הָיָה נִגְאָל, אלא היה מת בשלשת ימי האפילה עם שאר הרשעים מישראל. ובכך יש ללמוד את גודל השגחת ה', שאינו מבדיל רק בין אומה לאומה, אלא גם באותה אומה עצמה מבדיל ה' בין הרשעים לבין הצדיקים, לתת לכל אדם כדרכיו וכפרי מעלליו.
תָּם, מָה הוּא אוֹמֵר, 'מַה זֹּאת', כי אינו משכיל להבין את כל פרטי המצוות וחילוקיהן, אלא שואל שאלה כללית, מה ענין כל המצוות הללו שנצטווינו בהם. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תשובה כללית, והיא, בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים, וזו תשובה על אכילת המצה והמרור, ועל שאר המצוות, כגון קידוש הבכורות, נאמר המשך הפרשה שם, "וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה, עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים, וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה".
וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאֹל, שתשובתו מוזכרת בתורה ללא שאלה כלל, וזהו מחמת שאינו משיג כלל את הענין הפנימי, אלא רק את העשייה החיצונית, אַתְּ פְּתַח לוֹ – צריך האב לפתוח ולומר לו את ענין המצוות, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
ממשיך בעל ההגדה ומסביר את הדרך הראויה להסביר לבן שאינו יודע לשאול, יָכוֹל היית לומר שיש להסביר את הדברים לבן זה כבר מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר 'בַּיוֹם הַהוּא', והיינו ביום שחיטת הפסח. אִי – אם כוונת התורה שהסיפור יהיה בַּיוֹם הַהוּא, יָכוֹל היית לומר שכבר מִבְּעוֹד יוֹם, בערב החג, נספר לבן את ענין יציאת מצרים, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר 'בַּעֲבוּר זֶה', ולשון 'זה' מורה על דבר שניתן להראותו באצבע, כלומר, בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי לך לספר את יציאת מצרים אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ, כיון שבן זה אינו מבין כלל את הענינים המופשטים והפנימיים שבמצוה, אלא רק את החלקים המעשיים שבה, ולכן צריכים להראות לו את המצה והמרור ממש, ולהסביר לו שאכילתם היא זכר ליציאת מצרים.