מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבִּי עֲקִיבָא, וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם, רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַים בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁה בֶּן זוֹמָא, שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ יְמֵי חַיֶּיךָ הַיָמִים, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יְמֵי חַיֶּיךָ הָעוֹלָם הַזֶּה, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ, לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ.
֍ ֍ ֍
עתה מביא בעל ההגדה ראיה לכך שגם חכמים ונבונים היודעים את כל התורה צריכים לספר ביציאת מצרים, ממעשה שאירע עם חמשת גדולי הדור:
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בן הורקנוס, וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ בן קרחה, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבִּי עֲקִיבָא, וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בליל פסח בביתו של רבי אלעזר בן עזריה, שהיה נשיא ישראל ועשיר מופלג, והיו יושבים ומסובים בִּבְנֵי בְרַק, וסיימו את סדר וסעודת ליל פסח, וְהָיוּ ממשיכים אחרי הסעודה ומְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, כיון שרצו להרגיש עצמם כמי שיצאו ממצרים, וכמו שבאותו לילה של יציאת מצרים לא ישנו ישראל כלל, כך עשו אותם חמשת גדולי הדור, שבחצי הלילה הראשון ערכו את הסדר כהלכתו באכילת מצה ומרור, ובחציו השני סיפרו בעניני יציאת מצרים, ומתוך כך לא הרגישו שעלה השחר ומתקרב זמן הנץ החמה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם, רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית, שהוא סמוך להנץ החמה.
מוסיף בעל ההגדה ומביא ראיה נוספת לחיוב וגודל ענין סיפור יציאת מצרים: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, ביום שמינו אותו לנשיא הסנהדרין, והיה רק בן שמונה עשרה שנה, אך היה בקי ומבין בתורה כזקן בשנים, ולכן אמר הֲרֵי אֲנִי חשוב כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי – ולא הצלחתי להוכיח את דבריי, שאני סובר שיש מצוה שֶׁתֵּאָמֵר פרשת ציצית שיש בה זכרון יְצִיאַת מִצְרַים גם בַּלֵּילוֹת של כל השנה, הגם שמצות ציצית עצמה אינה נוהגת בלילה, מכל מקום יש לומר פרשה זו גם בכל לילה כדי לזכור את יציאת מצרים, שהיתה בלילה, עַד שֶׁדְּרָשָׁה בֶּן זוֹמָא, אף שהוא לא היה סמוך להוראה [ולכן אינו מכונה בתואר 'רבי', וגם אינו קרוי בשם עצמו, שמעון, אלא בשם אביו בלבד], וכך דרש בן זומא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז ג) 'לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ', ואף על פי שפסוק זה נאמר לגבי איסור אכילת חמץ וחיוב אכילת מצה, אי אפשר לפרשו כפשוטו, שיש לזכור הלכות אלו של פסח כל ימות השנה, אלא יש לפרש את הפסוק על זכרון יציאת מצרים על ידי אמירת פרשת ציצית, וכך יש לדרוש את הפסוק, 'יְמֵי חַיֶּיךָ' הם הַיָמִים, והתוספת של לשון 'כָּל' יְמֵי חַיֶּיךָ, באה לרבות את הַלֵּילוֹת, שגם בהם יש מצוה זו. וַחֲכָמִים חולקים על כך וסוברים שאין מצוה להזכיר את יציאת מצרים בלילות, כיון שלשון 'יום' כוללת את כל היממה, יום ולילה, ואוֹמְרִים שכך יש לדרוש את הפסוק, 'יְמֵי חַיֶּיךָ' הם ימי הָעוֹלָם הַזֶּה, שהוא זמן הגלות, ותוספת הלשון 'כָּל' יְמֵי חַיֶּיךָ באה לְהָבִיא – לרבות ולהוסיף מצוה זו גם לִימוֹת הַמָשִׁיחַ, שגם באותם ימים, אף על פי שיהיו ניסים ונפלאות יותר מבזמן יציאת מצרים, עדיין יזכירו גם את ניסי יציאת מצרים. ומתוך מחלוקת זו יש ללמוד את גודל מעלת וענין סיפור יציאת מצרים בכל השנה, ועל אחת כמה וכמה בליל פסח.