מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבֹדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹאמֶר יְהוֹשֻעַ אֶל כָּל הָעָם, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו. וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵּׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם.
בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ, לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶּׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹע תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.
וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.
צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל, עָצוּם וָרָב.
֍ ֍ ֍
אחרי שסיים בעל ההגדה לפרט את סוגי השאלות של הבנים השונים, פותח הוא בסיפור יציאת מצרים כפי שיש לעשותו, ומתחיל בגנותם של הדורות הראשונים, ומסיים בשבחם של הדורות האחרונים, שבחר בהם ה' להיות לו לעם.
מִתְּחִלָּה, עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבֹדָתוֹ, ומפרט בעל ההגדה איך מתחילה לא היה לאברהם אבינו כלום, לא ארץ להוריש, לא אמונה באלוקים, ולא בנים, שֶׁנֶּאֱמַר, 'וַיֹאמֶר יְהוֹשֻעַ אֶל כָּל הָעָם, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם – הרי בדורות הראשונים, ישב שֵׁם בן נח וזרעו אחריו בעבר הנהר בארץ בבל, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, ולא היה להם חלק בארץ ישראל, והם, כלומר תרח ונחור, לא זכו עדיין לאמונה בה', וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים [אך הדורות שקדמו לתרח, האמינו בה' ועבדוהו], ובדרך הטבע היה אברהם גם הוא נגרר אחריהם ולומד ממעשיהם, וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר, כשהיה הוא ערירי בלא בנים, ובחר בו ה' וקירבו לעבודתו, וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, והרי זה חסד נוסף, שנתן לו ה' במתנה את ארץ ישראל, ועל אף שהיו אברהם ושרה בטבעם עקרים ואינם ראויים להוליד, עשה עמהם ה' נס וחסד, וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ, ועל אף שנולדו לאברהם בנים רבים מהגר וקטורה, לא היו הם העיקר, אלא כקליפה המגינה על הלב והגזע, וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, שהוא היה העיקר בבניו של אברהם, ובו בחר ה', ואמנם גם יצחק ורבקה היו עקרים בטבעם, ועשה ה' חסד גם עמהם, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו, וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵּׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, ובתמורה לכך הרחיקו ה' מנחלת ארץ כנען שהוריש אברהם ליצחק, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו, שהיו כולם בחירי ה', ללא קליפה, אלא כולם יסודות האומה ועמודיה, יָרְדוּ מִצְרָיִם, וירידתם היתה מהטעם שיבואר להלן.
בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא – מבורך הוא ה', שאת אותה הבטחה שהבטיח לאברהם אבינו, שזרעו ינחלו את הארץ, לא נתן את קיום ההבטחה לישמעאל או לעשיו, אלא שמר את ההבטחה עבור ישראל, שהם יאכלו את פרי ההבטחה, והם יירשו את הארץ הטובה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, ברצונו לקיים את ההבטחה עבור עם ישראל, חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ – היה מחשב את זמן הקץ, מתי יגיע הזמן הראוי לכך, כדי לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶּׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, כאשר רצה אברהם לדעת מתי תתקיים הבטחת ה' לתת לו את ארץ ישראל, ושאל 'במה אדע כי אירשנה', כלומר, האם תתקיים ההבטחה אצל אברהם עצמו, או אצל זרעו, שֶׁנֶּאֱמַר בתשובת ה' לאברהם, וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹע תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי, וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל, וענין הנבואה הזו, כי בדורו של אברהם לא האמינו האנשים בה', וגם אותם שהאמינו בקיומו של ה' לא האמינו בהשגחתו הפרטית על הברואים, וגילה ה' לאברהם שהדרך הראויה להשריש את האמונה בכל באי העולם היא על ידי זה שיעשה ה' אותות ומופתים גלויים בשמים ובארץ, והאמצעי לזה הוא על ידי שיובא עם אחד לארץ מצרים, שהיתה מרכז הכפירה והדעות הנפסדות, ואחר כך ישלח ה' נביא להוציא את האומה הזו ממצרים, ומלך מצרים לא יניח לו להוציאם, עד שיעשה אותות ומופתים ביד חזקה וזרוע נטויה, והעם הזה יקבל את תורת ה' וינחל את ארץ ישראל, ויפרסם את דבר ה' בקרב כל באי העולם. והיה זה חסד מעם ה' לקיים את השליחות הנשגבה הזו על ידי זרעו של אברהם, ולכן כששמע אברהם את הבשורה הזו לא התפלל למנוע את הדבר, כיון שלא היה זה עונש אלא חסד, שזכו ישראל להיות הכלי שעל ידו יתקדש שם ה' בעולם.
אחרי שנתן בעל ההגדה שבח לה' על כך ששמר את הבטחתו לעם ישראל, וקיים זאת בהוצאתם ממצרים והנחלת ארץ ישראל, מוסיף ואומר שהבטחה זו לא הסתיימה בירושת הארץ, אלא הועילה להם בכל הדורות.
וְאותה הבטחה, הִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד – לא רק פרעה בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ הגויים ורוצים לְכַלוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם, בזכות אותה הבטחה שהבטיח ה' לאברהם אבינו, ושמרה לזרעו אחריו לעולם.
צֵא מענין זה של יציאת מצרים שאתה עוסק בו וּלְמַד את ענינו של לבן הארמי, וראה מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ, אף על פי שלא עשה לו בפועל כלום, הרי הוא בעצמו אמר "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע", הרי שהיתה כוונתו להרע ליעקב ומשפחתו, לולא שה' מנעו מכך, וכוונתו היתה גרועה אפילו מכוונתו של פרעה, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, ואפילו כשרדף אחרי ישראל בים סוף לא היתה כוונתו להרוג את כולם, אלא להחזירם למצרים שיהיו עבדיו, וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל, שהרי כך אמר ליעקב, "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא", וכך גם מוכח מהכתובים, שֶׁנֶּאֱמַר, 'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי – כוונתו של לבן הארמי היתה לאבד את אבינו יעקב, ולשון 'איבוד' כוללת את האב עצמו ואת כל זרעו, וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל, עָצוּם וָרָב".