משנה ד: וּלְשָׁם מוֹצִיא כָל כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ וְלוֹבֵשׁ כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לִלְבּשׁ וְעוֹטֵף כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לַעֲטֹף רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שְׁמוֹנָה עָשָׂר כֵּלִים וְחוֹזֵר וְלוֹבֵשׁ וּמוֹצִיא וְאוֹמֵר לְאֲחֵרִים בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ עִמִּי:
וּלְשָׁם – לאותה חצר שאליה התבאר לעיל (מ"ג) שמותר להציל מאכלים לשלש הסעודות לתנא קמא היינו לחצר המעורבת, ולבן בתירא אף לחצר שאינה מעורבת], מוֹצִיא כָל כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ הנצרכים לו לאכילת סעודות אלו.
מוסיפה המשנה שמותר לאדם להציל מן הדליקה אף את הבגדים שהוא לבוש בהם, ויכול להערים בכך: וְלוֹבֵשׁ כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לִלְבּשׁ, וְעוֹטֵף כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לַעֲטֹף, ואף שאין דרך לצאת כך בדרך כלל, כיון שעושה כן דרך לבישה, מותר.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לא התירו אלא שְׁמוֹנָה עָשָׂר כֵּלִים – בגדים, שבהם דרך בני אדם לצאת.
מוסיפה המשנה, וּלאחר שהציל האדם את בגדיו מהדליקה, חוֹזֵר לביתו וְלוֹבֵשׁ בגדים נוספים וּמוֹצִיא, ולא גזרו בכך איסור, כיון שמוציאם דרך לבישה יזכור ששבת היום, ולא יבא לכבות. וְאוֹמֵר אף לִבני אדם אֲחֵרִים, בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ עִמִּי על ידי שתוציאו בגדים רבים דרך לבישתם.