פרשת ויקרא
"נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו" (ויקרא ה כא)
מצוות עשה שהחוטא בחטאים מסוימים שיתבארו להלן, יקריב קרבן, וקרבן זה נקרא אשם ודאי, והוא קרבן של איל שצריך להיות שוה שתי סלעים.
ויש מן החטאים שמביאים עליהם קרבן זה בין אם חטאו בשוגג ובין אם חטאו במזיד, ויש חטאים שרק בשוגג מביאים קרבן זה.
ואחד מחטאים אלה הוא מי שיש בידו ממון ישראל שלא כדין, כגון שגזלו או גנבו, או נשאר בידו פקדון שהופקד לו, או נשאר בידו מחמת הלואה או שותפות, ותבעו חבירו שישלם לו, והלה כפר בחיובו ונשבע לשקר, כאשר יתחרט על חטאו יביא קרבן אשם ודאי, שנאמר 'נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו' וגו'.
[ושאר חייבי אשם ודאי הם: מי שמעל ונהנה מן ההקדשות, נזיר שנטמא מצורע שנטהר מצרעתו, הבא על שפחה חרופה].
משרשי המצוה, שלא יחשוב האדם שיוכל לגזול מחבירו, וכשיהיה לו ממון – יחזיר לחבירו ויתכפר עוונו, לכן הודיעה התורה שאף עם השבת הגזילה צריך להביא קרבן לכפרה.
ונוהגת מצוה זו של הבאת הקרבן בזמן שבית המקדש קיים, באנשים ובנשים.
והעובר עליה ולא הקריבו, אף על פי שהשיב גזלו, לא נתכפר חטאו, ואולם יש להאמין שאין עונשו חמור כמו שהיה אילו לא השיב את הממון כלל.