הגמרא דנה עתה באדם המברך ברכות, האם עליו לענות 'אמן' אחר ברכת עצמו: תָּאנִי חֲדָא – שנינו באחת הברייתות שכָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וְתַנְיָא אִידָךְ – ואילו בברייתא אחרת שנינו שהעונה אמן אחר ברכות עצמו, הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה, ולכאורה סותרות הברייתות זו את זו. מתרצת הגמרא, לֹא קַּשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין הברייתות, הָא – האופן שהוא מגונה, היינו באופן דְּעָנִי 'אָמֵן' אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה שהוא מברך, ודבר זה מגונה, כיון שאמירת 'אמן' מראה על סיום, והרי הוא ממשיך מיד אחר כך בברכה נוספת. וְהָא – והאופן שהוא משובח, היינו דְּעָנִי אָמֵן בְּברכת 'בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם' שבברכת המזון, וכן כל כיוצא בזה, שזהו סיום כמה ברכות, ואמירת ה'אמן' היא סימן לכך שסיים את הברכות [ואף שממשיך בברכת 'הטוב והמטיב', ברכה זו היא מדרבנן].
עתה מביא הרי"ף את סוגית הגמרא בירושלמי בענין זה: שנינו ביְרוּשַׁלְמִי בְּפֶרֶק 'אֵין עוֹמְדִים לְהִתְפַּלֵּל': תָּנֵי – שנינו בברייתא, הַפּוֹרֵס עַל שְׁמַע – אומר חצי מברכות קריאת שמע ['פורס' מלשון פרוסה, חצי, ועושים כן כשבאו לבית הכנסת עשרה בני אדם שכבר התפללו ביחידות, ולא שמעו קדיש וקדושה, עומד אחד מאותם עשרה ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה של קריאת שמע, ואחר כך אומר מתוך תפילת שמונה עשרה את שלש הברכות הראשונות, עם קדושה], וְהָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה כשליח ציבור, וְכהן הַנּוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו בברכת כהנים, וְהַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה ומברך ברכת התורה, וְהַמַּפְטִיר בַּנָּבִיא ומברך ברכות ההפטרה, וְכן הַמְּבָרֵךְ עַל כָּל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, הרי זה לֹא יַעֲנֶה אַחַר עַצְמוֹ 'אָמֵן'. וְאִם עָנָה, הֲרֵי זֶה בּוּר – עם הארץ. ומאידך, אִית תָּנָא דְּתָנֵי – יש ברייתא ששנינו בה שהעושה כן הֲרֵי זֶה חָכָם, נמצא שהברייתות סותרות לכאורה זו את זו. ומתרצת הגמרא בירושלמי, אָמַר רַב חִסְדָּא, מַאן דְּאָמַר – הברייתא האומרת שהעונה אמן אחר ברכותיו הֲרֵי זֶה בּוּר, מדובר בְּעוֹנֶה עַל כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה של עצמו. וּמַאן דְּאָמַר – ואילו הברייתא האומרת הֲרֵי זֶה חָכָם, היינו בְּעוֹנֶה בַּסּוֹף – בסיום כל ברכותיו, וכמו שהתבאר לעיל.
הגמרא מבארת עתה את הדין באופן שיש לאדם אורח האוכל על שולחנו, מי מברך בתחילה ומי מברך בסוף: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם [-משמו של] רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, בַּעַל הַבַּיִת מברך ובּוֹצֵעַ על הפת, כְּדֵי שֶׁיִּבְצַע בְּעַיִן יָפָה, ואילו האורח יתבייש ליטול חתיכה גדולה. וְאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ ברכת המזון [ומוציא את השאר ידי חובתם], כְּדֵי שֶּׁיְּבָרֵךְ לְבַעַל הַבַּיִת ב'ברכת האורח'.
מבארת הגמרא, מַאי מְבָרֵךְ – מהו נוסח ברכת האורח. אומר כך, 'יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה, לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא'. רַבִּי היה מוֹסִיף בָּהּ [-בברכה זו] דְּבָרִים, וכך היה מוסיף 'וְיַצְלִחַ מְאֹד בְּכָל נְכָסָיו, וְיִהְיוּ נְכָסָיו מַצְלִיחִים וּקְרוֹבִין לָעִיר, וְאַל יִזְדַּקֵּק לְפָנָיו וְלֹא לְפָנֵינוּ שׁוּם הִרְהוּר עֲבֵרָה וְעָווֹן, וְאַל יִשְׁלֹט שָׂטָן בְּכָל מַעֲשֵׁה יָדֵינוּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם'.
מבררת הגמרא, עַד הֵיכָן בִּרְכַּת הַזִּמּוּן, רַב נַחְמָן אָמַר עַד אמירת 'נְבָרֵך', וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר עַד סוף ברכת 'הַזָּן'. ומבאר הרי"ף, כְּלוֹמַר, שֶׁאִם אָכְלוּ שְׁלֹשָׁה כְּאַחַת, וזימנו יחד, וְהֻצְרַךְ אֶחָד מֵהֶן לָצֵאת קודם שיסיימו השנים לברך, שֶׁלדעת רב נחמן יּוֹשֵׁב עמהם עַד שֶׁאוֹמְרִין 'בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִּינוּ', וְאחר כך יוֹצֵא, שֶׁזּוֹ הִיא בִּרְכַּת הַזִּמּוּן. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר עליו להמתין עַד שיסיימו ברכת 'הַזָּן אֶת הַכֹּל', שהוא סובר שזו היא ברכת הזימון.
פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקַיְמָא לָן – ואנו נוקטים להלכה כְּרַב נַחְמָן, דְּאָמַר שברכת הזימון היא עַד 'נְבָרֵךְ', וְכֵן עַמָּא דְבַר – וכן הוא מנהג העולם, דְּהָא יָחִיד כַּד מְבָרֵךְ – שהרי היחיד שמברך ברכת המזון, ללא זימון, מַתְחִיל מִבִּרְכַּת הַזָּן, ולא מ'נודה לך' כדעת רב ששת, אַלְמָא – מוכח מכך שבִּרְכַּת הַזִּמּוּן, דְּלֵיכָא [-שאינה נוהגת] אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה, עַד 'נְבָרֵךְ' הוּא בִּלְבַד, אֲבָל בִּרְכַּת הַזָּן אֵינָהּ בִּכְלָל בִּרְכַּת הַזִּמּוּן, וכדעת רב נחמן.