מצוה קלב) מצות הדלקת אש על המזבח בכל יום

פרשת צו

"אש תמיד תוקד על המזבח…" (ויקרא ו ג)

מצוות עשה להבעיר אש על המזבח בכל יום תמיד, שנאמר 'אש תמיד תוקד על המזבח', ופירוש 'תמיד' הוא שיש לשים עצים על המזבח בבוקר ובין הערבים, ואף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא אש רגילה. ואף שבין כך היו צריכים להבעיר אש בשביל שריפת הקרבנות, יש מצוה להבעיר אש בפני עצמה, מלבד האש של הקרבנות.

משרשי המצוה, כי גם בניסים שה' עושה, לעולם יעשה אותם דרך סתר, ונראים הענינים קצת כאילו הם בדרכי הטבע, כי גם בנס קריעת ים סוף כתוב 'ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים', והמשכילים יבינו כי ענין סתר זה הוא למעלת האדון, ושפלות המקבל. ולכן ציונו ה' להבעיר אש במזבח, אף על פי שיורדת אש מן השמים, כדי להסתיר הנס.

והטעם שיש מצוה להדליק אש על המזבח מלבד האש הנצרכת לקרבנות, הוא כיון שהאדם מתברך לפי מעשיו שהוא עוסק בהם לרצון בוראו, וכמו שהברכה מצויה בכל לחם חול מתוך עסקנו במצוה בלחם קדש, כמו כן עסק המצוה באש בכל יום גורם שיתברך האדם בענין האש שבו, והאש שבאדם הוא הטבע שבו, כי על ידו יתחזק האדם ויתנועע ויפעל, ועל כן צריכה הברכה בו יותר. וכיון שענין הברכה הוא השלימות, כלומר דבר שאין בו חסרון ולא מותר, כן האש שבאדם נצרכת לברכה זו שיהא ממנו באדם מה שצריך אליו (ובני אהרן הוסיפו אש מבלי שנצטוו, ונוסף גם בהם אש, ונשרפו, כי לפי פעולת בני אדם יבא עונשם או תנוח בהם ברכת השם).

ונוהגת מצוה זו בזמן שבית המקדש קיים בזכרי כהנה, ואם לא הבעירו הכהנים מערכה זו של אש במזבח, בטלו מצות עשה זו.