מבררת הגמרא, לְהֵיכָן הוּא חוֹזֵר, ומבאר הרי"ף, כלומר, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר 'נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ', והשומעים עונים אחריו 'ברוך שאכלנו משלו', מה אומר המזמן עצמו. מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים, רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ [-בשמו] דְּאַבַּיֵי, אָמַר, חוֹזֵר לְרֹאשׁ דבריו, וְאוֹמֵר שוב 'נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ' פַּעַם אַחֶרֶת [-נוספת]. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, חוזר לְמָקוֹם שֶׁפָּסַק, כלומר, שֶׁאוֹמֵר כנוסח שאומרים השומעים, 'בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ'. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא, שאומר 'ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו'.
הגמרא מבארת עתה את נוסח ברכה רביעית שבברכת המזון, כיצד אומרים אותה בבית האבל: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, המברך ברכת המזון, מַהוּ אוֹמֵר בְּבֵית הָאָבֵל, אומר 'בָּרוּךְ הַטּוֹב וּמֵטִיב', כדרך שאומר כל אדם בברכה רביעית של ברכת המזון, לפי שצריך האדם לשבח את ה' על הצרה הבאה עליו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אף שאומר לשון 'הטוב והמטיב', כפי שאומר כל אדם בברכת המזון, מוסיף ומברך 'דַּיַּן הָאֱמֶת'. תמהה הגמרא, וְתַנָּא קַמָּא, וכי הוא סובר ש'הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב', אִין – אכן אומר המברך בבית האבל, ואילו 'דַּיַּן הָאֱמֶת' לֹא – אינו אומר, והרי זו הברכה המתאימה להאמר בבית האבל. מתרצת הגמרא, אֶלָּא אֵימָא – כך יש לבאר את דברי תנא קמא, שאומר אַף ברכת 'הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב', מלבד ברכת דיין האמת.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: מַר זוּטְרָא, אִקְּלַע לְבֵי רַב אַשִּׁי – הזדמן לביתו של רב אשי, אִיתְרַע מִלְּתָא בִּבְרֵיהּ – אירע דבר אבלות בבנו של רב אשי, שמת, פָּתַח מר זוטרא וְאָמַר נוסח זה בברכה רביעית של ברכת המזון, 'בָּרוּךְ אתה ה', אלהינו מלך העולם, האל אבינו מלכנו בוראנו גואלנו קדושנו קדוש יעקב הַמֶּלֶךְ, הַחַי, הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, אֵל אֱמֶת, דַּיַּן הָאֱמֶת, שׁוֹפֵט בְּצֶדֶק וְשַׁלִּיט בְּעוֹלָמוֹ, שֶׁאֲנַחְנוּ עַמּוֹ וַעֲבָדָיו, וּבַכֹּל אָנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת לוֹ וּלְבָרְכוֹ'. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, שיש לברך בנוסח ברכה זו גם 'הטוב והמטיב' וגם 'דיין האמת'.
תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אף שבדרך כלל צריך אדם לכבד את מי שחשוב ממנו, יש מקומות שאין כבוד זה נוהג, אֵין מְכַבְּדִין את האדם החשוב יותר, לֹא בַּדְּרָכִים – כאשר מהלכים בדרך, אין אדם צריך לכבד את החשוב ממנו להלך לפניו, כדי שלא יפריעו לעוברים ושבים [ויש מפרשים שהמדובר הוא בהולכים מעיר לעיר, ואין ראוי שיתעכבו כל שעה כדי לכבד זה את זה (רבינו יונה)], וְלֹא בַּגְּשָׁרִים, מפני שיש סכנה בכך אם יתעכבו בגשר כדי לכבד זה את זה, שהגשר הוא מקום סכנה, וְלֹא בְּיָדַיִם מְזֹהָמוֹת – ואין מכבדים את החשוב בנטילת מים אחרונים, שאף בזה יש סכנה אם מתעכבים מניקוי הידים, אֶלָּא המקום הראוי לכבוד הוא בְּפֶתַח שֶׁרָאוּי לִמְזוּזָה, כלומר בפתח של בית או חדר, ולא בפירצה שעוברים בה וכדומה, ואף אם אין שם מזוזה, כגון פתח בית הכנסת, הפטור ממזוזה, מכבדים בו כיון שהוא מכובד וראוי למזוזה (רבינו יונה).
הגמרא מביאה ברייתא בענין הנהגות דרך ארץ בסעודה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, שְׁנַיִם האוכלים יחד מקערה אחת, מַמְתִּינִין זֶה לָזֶה בִּקְעָרָה – אם אחד מהם הפסיק מאכילתו כדי לשתות, או לחתוך לחם וכדומה, ממתין לו השני ואינו ממשיך לאכול עד שיסיים חבירו, ממידת דרך ארץ. אבל שְׁלֹשָׁה שאוכלים יחד, והפסיק אחד מהם כדי לשתות וכדומה, אֵין השנים האחרים מַמְתִּינִין לו, אלא רשאים להמשיך באכילתם. וְהַבּוֹצֵעַ – המברך על הפת, הוּא פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְּחִלָּה לאכול מן הפת, ואחר כך נותן לשאר המסובים. וּמכל מקום, אִם בָּא הבוצע לַחֲלֹק כָּבוֹד לְרַבּוֹ אוֹ לְמִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, ונותן לו לאכול לפניו, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, אך אינו רשאי לתת למי שאינו גדול ממנו לאכול לפניו (רבינו יונה).