משנה ב: אֵלּוּ מְבִיאִין עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה, הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה, וְנָזִיר שֶׁנִּטְמָא, וְעַל שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, וְעַל שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן:
משנה ב: אֵלּוּ הם המְבִיאִין קרבן עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה, הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה – שפחה חרופה, וכפי שיבואר עניינה להלן במשנה ה', חייב באיל לאשם, וְנָזִיר שֶׁנִּטְמָא בטומאת מת, בין במזיד ובין בשוגג, ואפילו באונס, מזים עליו ביום השלישי וביום השביעי אפר פרה אדומה, וביום השביעי מגלח את כל שערו וטובל, ולמחרת מביא שתי עופות, אחד לחטאת ואחד לעולה, וכבש לאשם, ומתחיל למנות נזירותו מחדש, וְעַל שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, שנשבע העד שאינו יודע עדות לחבירו, בין אם היתה השבועה במזיד ובין אם היתה בשוגג, כגון שלא ידעו שיש בזה חיוב קרבן, חייבים להביא קרבן עולה ויורד, וְעַל שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן, שכפר בממון של חבירו שהיה ברשותו, בין בפקדון ובין בהלואה או גזל וכדומה, ונשבע על כפירתו, ובין במזיד ובין בשוגג חייב איל אשם.