המשך משנה ד: אֵלּוּ מְבִיאִין קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל, וְעַל בִּטּוּי שְׂפָתַיִם, וְעַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, וְהַיּוֹלֶדֶת, וְהַמְּצוֹרָע. וּמַה בֵּין הַשִּׁפְחָה לְבֵין כָּל הָעֲרָיוֹת, שֶׁלֹּא שָׁוְתָה לָהֶן לֹא בָעֹנֶשׁ וְלֹא בַקָּרְבָּן. שֶׁכָּל הָעֲרָיוֹת בַּחַטָּאת, וְהַשִּׁפְחָה בָּאָשָׁם. (כָּל הָעֲרָיוֹת בַּנְּקֵבָה, וְשִׁפְחָה בַזָּכָר). כָּל הָעֲרָיוֹת אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה שָׁוִין בַּמַּכּוֹת וּבַקָּרְבָּן, וּבַשִּׁפְחָה לֹא הִשְׁוָה אֶת הָאִישׁ לָאִשָּׁה בַּמַּכּוֹת, וְלֹא אֶת הָאִשָּׁה לָאִישׁ בַּקָּרְבָּן. כָּל הָעֲרָיוֹת עָשָׂה בָהֶן אֶת הַמְעָרֶה כַּגּוֹמֵר, וְחַיָּב עַל כָּל בִּיאָה וּבִיאָה. זֶה חֹמֶר הֶחְמִיר בַּשִּׁפְחָה שֶׁעָשָׂה בָהּ אֶת הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג:
המשך משנה ד: אֵלּוּ מְבִיאִין קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, כלומר, שהעשיר מביא קרבן יקר יותר, והעני מביא קרבן זול, עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל – על שבועת העדות, כלומר עד הנשבע לשקר לבעל הדין שאינו יודע לו עדות ומכנה זאת המשנה 'שמיעת הקול' כיון שנאמר עליו בפסוק (ויקרא ה א) 'וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ'], וְעַל בִּטּוּי שְׂפָתַיִם – שבועת ביטוי, שנשבע האדם להרע או להיטיב, ועבר בשוגג על שבועתו ונאמר על כך בפסוק (ויקרא ה ד) 'אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה'], וְעַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, שנכנס בטומאה למקדש, או שאכל קדשים בטומאה, וְהַיּוֹלֶדֶת, וְהַמְּצוֹרָע, שבכל אלו העשיר מביא קרבן בהמה, הדל מביא קרבן עוף, ו'דלי דלות', שאין ידו משגת אפילו לקרבן עוף, מביא קרבן סולת מלבד יולדת ומצורע, שאין בהם 'דלי דלות', אלא או קרבן בהמה או קרבן עוף].
כפי שהתבאר לעיל (מ"ב) הבא על שפחה חרופה מביא אשם, ומבררת עתה המשנה, וּמַה החילוקים שיש בֵּין הַשִּׁפְחָה החרופה לְבֵין כָּל הָעֲרָיוֹת, שֶׁלֹּא שָׁוְתָה לָהֶן לֹא בָעֹנֶשׁ במזיד וְלֹא בַקָּרְבָּן בשוגג, שֶׁכָּל הָעֲרָיוֹת בשגגה מתכפרים בַּחַטָּאת, וְהַשִּׁפְחָה החרופה בָּאָשָׁם. (כָּל הָעֲרָיוֹת בַּנְּקֵבָה – בקרבן נקבה, והיינו חטאת, וְשִׁפְחָה בַזָּכָר – בקרבן זכר, והיינו אשם). כָּל הָעֲרָיוֹת, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה שָׁוִין בעונשם, בַּמַּכּוֹת – אם עברו במזיד שניהם לוקים, וּבַקָּרְבָּן – אם עברו בשוגג שניהם חייבים בקרבן חטאת, וּבַשִּׁפְחָה לֹא הִשְׁוָה אֶת הָאִישׁ לָאִשָּׁה בַּמַּכּוֹת, שרק היא מתחייבת מלקות ולא האיש, וְלֹא אֶת הָאִשָּׁה לָאִישׁ בַּקָּרְבָּן, שרק האיש מתחייב בקרבן ולא השפחה. כָּל הָעֲרָיוֹת עָשָׂה בָהֶן אֶת הַמְעָרֶה -מתחיל ביאתו] כַּגּוֹמֵר, וְחַיָּב עַל כָּל בִּיאָה וּבִיאָה, ואף שלא כדרכה, ואילו בשפחה אינו חייב אלא בגומר ביאתו, ובביאה כדרכה. אמנם זֶה חֹמֶר שהֶחְמִיר הכתוב בַּשִּׁפְחָה יותר מבשאר עריות, שֶׁעָשָׂה בָהּ אֶת הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג, שאם היא מזידה, בין שהוא מזיד ובין שהוא שוגג, היא לוקה והוא מביא קרבן. אבל אם היא שוגגת, בין שהוא שוגג בין שהוא מזיד, שניהם פטורים.