הגמרא דנה עתה האם חובת זימון היא כשכל המסובים אכלו פת, או אף כשאכלו חלקם דברים אחרים: אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת, מִשְּׁמֵהּ [-משמו] דְּרַב, תִּשְׁעָה שֶׁאָכְלוּ דָּגָן – מין פת, וְאֶחָד אָכַל יָרָק, מִצְטָרְפִין לזמן בעשרה ולומר 'נברך אלוקינו', וַאֲפִלּוּ אם לא היה שיעור 'כזית' בירק, וטָבַל עִמָּהֶן בְּצִיר – טבל את הירק בציר, ויחד עם הציר היה כזית (לבוש), אוֹ שֶׁשָּׁתָה כּוֹס אֶחָד של משקה [אך לא של מים (שו"ע)], מִצְטָרְפִין. וְלא רק כשיש תשעה שאכלו דגן, אלא אֲפִלּוּ שִׁבְעָה שֶׁאָכְלוּ דָּגָן, וּשְׁלֹשָׁה אָכְלוּ יָרָק, מִצְטָרְפִין לְאמירת 'נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ', אֲבָל אם רק שִׁשָּׁה אכלו דגן, וארבעה אכלו ירק, אף שיש רוב שאכלו דגן, לֹא – אין מצטרפים הארבעה לזימון באמירת 'נברך לאלוקינו', כיון דְּבָעִינַן רֻבָּא דְּמִנְכַּר – כיון שיש צורך ברוב ניכר של אוכלי דגן, ורוב של ששה אינו רוב הניכר.
מוסיף הרי"ף: וְהָנֵי מִילֵּי – ודינים אלו, שאף אדם שאכל ירק או שתה משקה מצטרף, היינו לְעִנְיַן אִצְטָרוֹפֵי לְבֵי עֲשָׂרָה – רק לענין צירופו לזימון בעשרה, אֲבָל לזמן בעצמו ולְהוֹצִיא את הרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן בברכת המזון, אֵינוֹ מוֹצִיא עַד שֶׁיֹּאכַל בעצמו כַּזַּיִת דָּגָן, שאם לא כן אינו יכול לברך בעצמו, וממילא אינו יכול להוציא את האחרים ידי חובתם.
וְקָאָמְרֵי רַבָּנָן – והורו רבותינו, דדַּוְקָא אִצְטָרוֹפֵי לְבֵי עֲשָׂרָה – שרק לענין צירוף לעשרה, די בכך שאכלו ירק או שתו משקה, אֲבָל לְבֵי תְּלָתָא – אך להצטרף לזימון של שלשה, אֵינוֹ מִצְטָרֵף עַד שֶׁיֹּאכַל כל אחד מהשלשה כַּזַּיִת דָּגָן.
הגמרא מבארת עתה מי תיקן כל ברכה מברכת המזון, ומתי תיקנוה: אָמַר רַב נַחְמָן, מֹשֶׁה רבינו תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בִּרְכַּת 'הַזָּן', בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד לָהֶם הַמָּן. יְהוֹשֻׁעַ תִּקֵּן לָהֶם בִּרְכַּת הָאָרֶץ – נודה לך, בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ. דָּוִד המלך וּשְׁלֹמֹה בנו תִּקְּנוּ את ברכת 'בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם', כל אחד חלק אחר, דָּוִד תִּקֵּן לומר בברכה זו 'רחם… עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ', כיון שקודם זמנו של דוד לא נבחרה עדיין ירושלים, ואחרי שנבחרה התפללו על שלומה, וּשְׁלֹמֹה המלך, לאחר שבנה את בית המקדש, תִּקֵּן שיאמרו גם 'עַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו' [ובזמנם לא היו חותמים 'בונה ירושלים', אלא 'מקיים ירושלים' (אבודרהם)]. ואף ששלש ברכות אלו הן מן התורה, מכל מקום בתחילה היה כל אדם אומרן באיזה נוסח שירצה, ובא משה ותיקן נוסח לברכה ראשונה, ויהושע תיקן נוסח קבוע לברכה שניה, ודוד ושלמה תיקנו נוסח קבוע לברכה שלישית (רשב"א).
וּברכת 'הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב', חכמים שבְּיַבְנֶה תִּקְּנוּהָ, לאחר חורבן בית המקדש השני, כְּנֶגֶד הֲרוּגֵי בֵּיתָר, שניתנו לקבורה ולא הסריחו.
תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, סֵדֶר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן כָּךְ הִיא, ברכה רִאשׁוֹנָה היא בִּרְכַּת הַזָּן, ברכה שְׁנִיָּה היא בִּרְכַּת הָאָרֶץ, הפותחת ב'נודה לך' וחותמת ב'על הארץ ועל המזון', ברכה שְׁלִישִׁית היא הפותחת ב'רחם' וחותמת ב'בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם'. וברכה רְבִיעִית היא ברכת 'הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב'.
וּבְשַׁבָּת, שאומר 'רצה והחליצנו' בתוך ברכת בונה ירושלים, יש לשנות את נוסח ברכה זו, ובמקום להתחיל בלשון 'רחם', מַתְחִיל בְּלשון נֶחָמָה וּמְסַיֵּם בְּלשון נֶחָמָה וְאוֹמֵר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם [-רצה והחליצנו] בְּאֶמְצַע, ומבאר הרי"ף, מַתְחִיל בְּנֶחָמָה, שֶׁאוֹמֵר 'נַחֲמֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּבִנְיַן עִירֶךָ', וּמְסַיֵּם בְּנֶחָמָה שֶׁאוֹמֵר 'וְהַעֲלֵנוּ לְתוֹכָהּ וְנַחֲמֵנוּ בָּהּ כִּי אַתָּה הוּא בַּעַל הַנֶּחָמוֹת בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְנַחֵם עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּבִנְיַן יְרוּשָׁלַם'. [אמנם דעת רוב הראשונים שאין לשנות את הנוסח מבכל יום, וכוונת הגמרא לומר שמזכיר 'רצה והחליצנו' בתוך ברכת 'רחם', ומכנה הגמרא את הפתיחה של 'רחם' והחתימה של 'בונה ירושלים' כ'מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה', ואין כוונתה שיש לשנות את הנוסח מבכל יום].