משנה ו: הָאֶבֶן שֶׁבַּקֵּרוּיָה אִם מְמַלְאִין בָּהּ וְאֵינָהּ נוֹפֶלֶת מְמַלְאִין בָּהּ וְאִם לָאו אֵין מְמַלְאִין בָּהּ זְמוֹרָה שֶׁהִיא קְשׁוּרָה בַטָפִיחַ מְמַלְאִין בָּהּ בַּשַּׁבָּת:
הָאֶבֶן שֶׁבַּקֵּרוּיָה – אבן שמניחים בתוך קליפה של דלעת יבשה, כשרוצים להשתמש בה לשאיבת מים מהבאר, וכיון שהיא קלה אינה שואבת, ומניחים בה אבן כדי שתכביד עליה, ותכנס לתוך המים, ויוכלו לשאוב בה, אִם מְמַלְאִין בָּהּ, באותה קרויה, וְהאבן אֵינָהּ נוֹפֶלֶת, כיון שהידקוה היטב למקומה, הרי היא חלק מהכלי, ואינה מוקצה, ומְמַלְאִין בָּהּ מים בשבת. וְאִם לָאו, אלא האבן נופלת, הרי דינה כשאר כל האבנים, שהם מוקצה, ואֵין מְמַלְאִין בָּהּ בשבת.
זְמוֹרָה – ענף עץ רך, שֶׁהִיא קְשׁוּרָה בַטָפִיחַ – בכלי שממלאים בו מים מהבור או מהמעיין, מְמַלְאִין בָּהּ בַּשַּׁבָּת, אך אם אינה קשורה אין ממלאים בה בשבת, כיון שיש חשש שכשיבא לקושרה ימצא שהיא ארוכה מידי, ויבא לחותכה בשבת, והדבר אסור משום תיקון כלי.