הגמרא מביאה עתה פרטי דינים נוספים בנוסח ברכת המזון: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר לשון 'אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה' בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, כיון שמצאנו שהשתבחה ארץ ישראל בלשון זו, ומאחר שמזכיר את ברכת הארץ, יש לו להזכיר שבחה. נַחוּם הַזָּקֵן אוֹמֵר, צָרִיךְ שֶׁיַּזְכִּיר בָּהּ – בברכת הארץ, 'בְּרִית', לפי שבזכות הברית שכרת עמהם ה' זכו לרשת את הארץ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, צָרִיךְ שֶׁיַּזְכִּיר בָּהּ 'תּוֹרָה', שבזכות התורה זכו לרשת את הארץ. פְּלֵימוֹ אוֹמֵר, צָרִיךְ שֶׁיַּקְדִּים בְּרִית לַתּוֹרָה, לפי שֶׁזּוֹ – התורה נִתְּנָה בְּשָׁלֹשׁ בְּרִיתוֹת, וְזוֹ – וברית מילה נִתְּנָה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת. רַבִּי אַבָּא אוֹמֵר, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לשון 'הוֹדָאָה' תְּחִלָּה וָסוֹף, ולכן פותח ב'נודה לך' ומסיים ב'על הכל ה' אלוקינו אנחנו מודים לך'. וְהַפּוֹחֵת – ואף מי שפוחת מלומר שתי הודאות, לֹא יִפְחֹת מֵלומר הודאה אַחַת. וְכָל הַפּוֹחֵת מֵאַחַת, ואינו אומר כלל לשון הודאה, הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְכָל הַחוֹתֵם בלשון 'מַנְחִיל אֲרָצוֹת' בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ, וְכן החותם בלשון 'מוֹשִׁיעַ יִשְׂרָאֵל' בְּברכת בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַם, הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְכָל מי שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר 'בְּרִית' וְ'תוֹרָה' בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ, וְכן מי שאינו מזכיר מַלְכוּת בֵּית דָּוִד בְּברכת בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ.
הגמרא דנה עתה בנוסח הראוי לחתימת ברכת 'רחם': תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מַהוּ חוֹתֵם בָּהּ, 'בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם'. רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אומר בחתימתו 'מוֹשִׁיעַ יִשְׂרָאֵל וּבוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם'. מביאה הגמרא מעשה בענין זה, רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אִקְּלַע לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא – הזדמן לביתו של ריש גלותא, ובירך שם ברכת המזון, פָּתַח בַּחֲדָא – התחיל את ברכת 'רחם' בדבר אחד, והיינו שאמר רק 'רחם ה' על ישראל עמך', או רק 'על ירושלים עירך', ולא הזכיר את שניהם, וְסִיֵּם בְּתַרְתֵּי – וחתם את הברכה בהזכרת שני הדברים, בְּ'מוֹשִׁיעַ יִשְׂרָאֵל וּבוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם'.
אָמַר רַב חִסְדָּא, גְּבוּרְתָא לְמִיחְתַם בְּתַרְתֵּי – וכי גדולה היא לחתום את הברכה בשני דברים, וְהַתַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא, רַבִּי אוֹמֵר, אֵין חוֹתְמִין בִּשְׁתַּיִם, כטעם שיבואר להלן. אומרת הגמרא, קַשְׁיָא – אכן קושיא היא על הנהגה זו, ואין על כך תירוץ.
וּמַסְקָנָא – ומסקנת הגמרא היא שאֲפִלּוּ אם פָּתַח בְּ'רַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ', חוֹתֵם בְּ'בוֹנֵה יְרוּשָׁלַם', לפי שבניית ירושלים היא תשועת ישראל, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קמז, ב) 'בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַם ה' נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס', כלומר, שלאחר בניית ירושלים יקבץ ה' את נדחי ישראל.