שם עולם / פרק י
נאמר בתורה 'יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים, ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד', וכוונת הפסוק לכך שיששכר קיבל על עצמו עול תורה, ומתייגע ביום ובלילה על לימוד התורה, ואף שיש בכך סבל מסוים לגופו. ויש להמתיק את הענין על פי משל, בעשיר גדול העוסק באבנים טובות, שנסע לארץ רחוקה כדי לסחור באבנים טובות, ולקח עמו סכום גדול לרכישת הסחורה, ועוד סכום מועט להוצאות הדרך. ולאחר שסיים את כל עסקיו באותו מקום רחוק הזדמנה לו עיסקה של רכישת אבנים טובות ויקרות מאד בסכום פעוט, אך כיון שלא נשארו לו מעות כלל, נאלץ להשתמש במעות המיועדות להוצאות הדרך, והשאיר לעצמו פרוטות ממש, המספיקות לנסיעה כאחד העניים. ובנסיעתו לביתו פגשו אחד מידידיו העשירים, שהתפלא לראות כיצד אותו עשיר נוסע בדרכו כאחד העניים. וכשהראה לו העשיר את האבנים היקרות שהשיג במחיר זול כל כך, אמר לו אותו ידיד, אמנם מבין אני את הסיבה שגרמה לך לעשות כן, ואני מסכים שנהגת בחכמה, אך סוף סוף הרי גופך אינו רגיל לכך, ואיך הסתגלת לנסיעה כאחד העניים. השיב לו אותו עשיר, אכן יש זמנים שבהם אני מרגיש צער ודכדוך על מצבי הזמני, שאני נאלץ להתגלגל בדרכים כאחד העניים, אך אז אני פותח את התיבה המיוחדת של אותם אבנים יקרות, וכשאני רואה את יופיים ומעריך את שוויים העצום, קל לי לעבור את הסבל הקל של הנסיעה הקצרה הזו, בידיעה שהרווח שבאבנים אלו יתן לי עושר רב לשנים רבות.
כן הדבר אצל האדם העוסק בתורה, ולצורך כך הוא מפקיר את עניני והנאות העולם הזה, שהוא זמן קצר, ביחס לעונג והשמחה שיהיו לו לנצח בזכות לימוד התורה. ואמנם, יש פעמים שהגוף ורצונותיו גורמים לו להרגיש צער ודכדוך על כך שמצבו בעולם הזה אינו טוב, ובזמנים כאלו העצה היא שיתבונן בנפשו בנועם הנצחי שיהיה לו בזכות התורה והמעשים הטובים שהוא עמל בהם כל חייו, ואחרי התבוננות זו בודאי יאירו עיניו ולא תהיה לו עבודת ה' למשא, אלא לעונג.