פרק יב, משנה א: הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה וּפָסְקָה עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁיָּזוּן אֶת בִּתָּהּ חָמֵשׁ שָׁנִים, חַיָּב לְזוּנָהּ חָמֵשׁ שָׁנִים. נִשֵּׂאת לְאַחֵר וּפָסְקָהּ עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁיָּזוּן אֶת בִּתָּהּ חָמֵשׁ שָׁנִים, חַיָּב לְזוּנָהּ חָמֵשׁ שָׁנִים. לֹא יֹאמַר הָרִאשׁוֹן לִכְשֶׁתָּבוֹא אֶצְלִי אֲזוּנָהּ, אֶלָּא מוֹלִיךְ לָהּ מְזוֹנוֹתֶיהָ לִמְקוֹם אִמָּהּ. וְכֵן לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם הֲרֵי אָנוּ זָנִין אוֹתָהּ כְּאֶחָד, אֶלָּא אֶחָד זָנָהּ וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת:
פרק יב, משנה א: משנתנו עוסקת באדם שנשא אשה והתחייב לה התחייבויות נוספות, יותר מחיוב כתובה ותנאי כתובה שכל אדם חייב בהם: הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה, וּפָסְקָה עִמּוֹ שֶׁיְּהֵא זָן את בִּתָּהּ שיש לה מאיש אחר במשך חָמֵשׁ שָׁנִים, הרי הוא חַיָּב לְזוּנָהּ חָמֵשׁ שָׁנִים, כפי שהתחייב. אם לאחר זמן גירש את אשתו, הרי הוא חייב להמשיך לקיים את התחייבותו, ולזון את בתה עד סוף אותם חמש שנים שהתחייב עליהם, ואפילו אם נִשֵּׂאת האשה לְאַחֵר, וּפָסְקָה גם עִמּוֹ -עם בעלה האחרון] שֶׁיְּהֵא זָן אֶת בִּתָּהּ חָמֵשׁ שָׁנִים, ועדיין לא הסתיימו חמש השנים של הראשון, לֹא יֹאמַר הָרִאשׁוֹן לִכְשֶׁתָּבֹא לְבֵיתִי אֲזוּנָהּ – אין הראשון יכול לטעון שלא התחייב לזון את אותה בת אלא כשאמו נשואה לו והן בביתו, אֶלָּא מוֹלִיךְ מְזוֹנוֹתֶיהָ לִמְקוֹם אִמָּהּ, והיינו לבית בעלה האחרון. וְכֵן לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם, הֲרֵי אָנוּ זָנִין אוֹתָהּ כְּאֶחָד – ניתן שנינו יחד את מזונותיה של הבת, וכל אחד יתן חצי מדמי המזונות, אֶלָּא אֶחָד זָנָהּ, וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת, מאחר וכל אחד התחייב בפני עצמו.