מסכת קדושין, פרק ג, משניות ז-ח

משנה ז: קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי קִדַּשְׁתִּיהָ, וּבָא אֶחָד וְאָמַר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, נֶאֱמָן. זֶה אָמַר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ וְזֶה אָמַר אֲנִי קִדּשְׁתִּיהָ, שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים גֵּט. וְאִם רָצוּ, אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס:

משנה ז: נתנה התורה רשות לאב לקבל קדושין עבור בתו, כשהיא קטנה או נערה, ונאמן לומר למי קידשה. משנתנו דנה במי שקיבל קדושין עבור בתו, ואינו יודע ממי קיבל.
אב האומר קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי הקטנה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי קִדַּשְׁתִּיהָ, וּבָא אדם אֶחָד וְאָמַר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, נֶאֱמָן, ורשאי לישא אותה, ואף שהאב אינו נזכר שאכן הוא שקידשה. והטעם, כיון שבודאי לא היה מעיז לשקר בדבר כזה, שהרי האב יכול להכחישו ולומר שזוכר שלא היה הוא האדם שקידשה.

אם באו שני בני אדם, זֶה אָמַר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, וְזֶה אָמַר אֲנִי קִדּשְׁתִּיהָ, ואין אנו יודעים מי קידשה באמת, אין אחד מהם נאמן לגמרי, אלא שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים גֵּט מספק, ואחר כך מותרת לכל אדם [ואין אומרים שמכך שהאחד בודאי שיקר, יתכן שגם חבירו שיקר, ובאמת היתה נשואה לאדם שלישי, אלא תולים אנו שאחד מהם אומר אמת, אך כיון שאין יודעים מי הוא, שניהם נותנים לה גט. וְאִם רָצוּ שניהם, אֶחָד נוֹתֵן לה גֵּט, וְאֶחָד כּוֹנֵס, וממה נפשך, אם השני הוא שקידשה מלכתחילה, ודאי רשאי לכונסה. ואם הראשון הוא שקידשה בתחילה, הרי גירשה בגט, והותרה לכל אדם.

משנה ח: קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי, קִדַּשְׁתִּיהָ וְגֵרַשְׁתִּיהָ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וַהֲרֵי הִיא קְטַנָּה, נֶאֱמָן. קִדַּשְׁתִּיהָ וְגֵרַשְׁתִּיהָ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וַהֲרֵי הִיא גְדוֹלָה, אֵינוֹ נֶאֱמָן. נִשְׁבֵּית וּפְדִיתִיהָ, בֵּין שֶׁהִיא קְטַנָּה בֵּין שֶׁהִיא גְדוֹלָה, אֵינוֹ נֶאֱמָן. מִי שֶׁאָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ, יֶשׁ לִי בָנִים, נֶאֱמָן. יֶשׁ לִי אַחִים, אֵינוֹ נֶאֱמָן. הַמְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ סְתָם, אֵין הַבּוֹגְרוֹת בִּכְלָל:

להבנת המשנה שלפנינו יש להקדים שתי הקדמות: א. אדם יכול לקדש את בתו הקטנה, ואף לקבל גט עבורה. אך כשהיא גדולה אינו יכול לקדשה, ואף לא לקבל עבורה גט. ב. התורה האמינה לאב האומר שקידש את בתו, שנאמר 'אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה'.

האומר קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי – קיבלתי קידושין עבור ביתי, והרי היא אשת איש, או שאומר קִדַּשְׁתִּיהָ, ובתוך כדי דיבור הוסיף וְגֵרַשְׁתִּיהָ – קיבלתי עבורה גט, והרי היא פסולה לכהונה, ועשיתי זאת כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, וַהֲרֵי עדיין הִיא קְטַנָּה לפנינו, נֶאֱמָן, שהרי בידו לקדשה עתה, ונאמן אף על גירושיה, כיון שבכל מקום השוותה התורה את דין הקדושין לדין הגירושין.

אבל אב האומר על בתו קִדַּשְׁתִּיהָ וְגֵרַשְׁתִּיהָ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, וַהֲרֵי עתה הִיא גְדוֹלָה לפנינו, אֵינוֹ נֶאֱמָן, שהרי אין בידו לקדשה או לגרשה.

בת ישראל שנשבית לבין הגויים, חוששים אנו שמא נאנסה, והרי היא אסורה לכהן.

האומר על בתו נִשְׁבֵּית לבין הגויים וּפְדִיתִיהָ, בֵּין שֶׁהִיא קְטַנָּה בֵּין שֶׁהִיא גְדוֹלָה, אֵינוֹ נֶאֱמָן, לפי שלא האמינתו תורה על דבר זה.

אדם שמת ללא בנים, ויש לו אחים, חייבת אשתו להתייבם לאחי המת, או לחלוץ, ובלא זה אסורה היא להנשא לזר.

מִי שֶׁאָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ [או בזמן אחר, אלא שבדרך כלל סמוך למיתה רוצה האדם להציל את אשתו מייבום] 'יֶשׁ לִי בָנִים', ואשתי פטורה מיבום, נֶאֱמָן, כיון שאין דבריו מתנגדים לחזקת היתר שיש לאשה זו. אך אם ידוע שאין לו בנים, ואמר יֶשׁ לִי אַחִים, והרי אשתי חייבת ביבום, אֵינוֹ נֶאֱמָן, לפי שדבריו הם נגד חזקת היתר שיש לאשה זו.

אדם הַמְקַדֵּשׁ אֶת 'בִּתּוֹ' סְתָם, כלומר, שקיבל קדושין מאדם עבור 'בתו', ולא פירט איזו מבנותיו, ויש עתה ספק לאיזו בת התכוון, וצריכות כולן לקבל גט מספק, אֵין הַבּוֹגְרוֹת בִּכְלָל הספק, ובודאי אינן מקודשות, שהרי אינו יכול לקבל עבורן קדושין. ואף אם בתו הבוגרת מינתה אותו שליח לקדשה, חזקה שאין אדם מניח מצוה המוטלת עליו, לקדש את בתו הקטנה, ועוסק במצוה שאינה מוטלת עליו, לקדש את בתו הבוגרת.