א הַֽלְל֣וּ אֶת־יְ֭יָ כָּל־גּוֹיִ֑ם שַׁ֝בְּח֗וּהוּ כָּל־הָֽאֻמִּֽים׃ ב כִּ֥י גָ֘בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ ׀ חַסְדּ֗וֹ וֶֽאֱמֶת־יְיָ֥ לְעוֹלָ֗ם הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃
א הוֹד֣וּ לַֽיְיָ֥ כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ ב יֹֽאמַר־נָ֥א יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ ג יֹֽאמְרוּ־נָ֥א בֵֽית־אַהֲרֹ֑ן כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ ד יֹֽאמְרוּ־נָ֭א יִרְאֵ֣י יְיָ֑ כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ ה מִֽן־הַ֭מֵּצַר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ׃ ו יְיָ֣ לִ֭י לֹ֣א אִירָ֑א מַה־יַּֽעֲשֶׂ֖ה לִ֣י אָדָֽם׃ ז יְיָ֣ לִ֭י בְּעֹֽזְרָ֑י וַֽ֝אֲנִ֗י אֶרְאֶ֥ה בְשֹֽׂנְאָֽי׃ חט֗וֹב לַֽחֲס֥וֹת בַּֽיְיָ֑ מִ֝בְּטֹ֗חַ בָּֽאָדָֽם׃ ט ט֗וֹב לַֽחֲס֥וֹת בַּֽיְיָ֑ מִ֝בְּטֹ֗חַ בִּנְדִיבִֽים׃ י כָּל־גּוֹיִ֥ם סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝יָ֗ כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ יא סַבּ֥וּנִי גַם־סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝יָ֗ כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ יב סַבּ֤וּנִי כִדְבוֹרִ֗ים דֹּֽ֭עֲכוּ כְּאֵ֣שׁ קוֹצִ֑ים בְּשֵׁ֥ם יְ֝יָ֗ כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ יג דַּחֹ֣ה דְחִיתַ֣נִי לִנְפֹּ֑ל וַ֖יְיָ֣ עֲזָרָֽנִי׃ יד עָזִּ֣י וְזִמְרָ֣ת יָ֑הּ וַֽיְהִי־לִ֗֝י לִֽישׁוּעָֽה׃ טו ק֤וֹל ׀ רִנָּ֬ה וִֽישׁוּעָ֗ה בְּאָֽהֳלֵ֥י צַדִּיקִ֑ים יְמִ֥ין יְ֝יָ֗ עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃ טז יְמִ֣ין יְ֭יָ רֽוֹמֵמָ֑ה יְמִ֥ין יְ֝יָ֗ עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃
֍ ֍ ֍
בגאולת מצרים קבלו בני ישראל את האמונה בה', אך שאר הגויים לא קיבלו את האמונה ולא היללו את ה', אבל בגאולה העתידה לא יהיה הדבר כן, אלא הַלְלוּ אֶת ה'כָּל גּוֹיִם, שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים, ושני טעמים יהיו לכך, כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ – כי יכירו כולם בחסד שיעשה ה' עם ישראל, וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם – ויכירו באמיתות מציאות ה' בעולם, הַלְלוּיָהּ:
אף על פי שכל הגויים יכירו באמיתות ה' ויהללו אותו, עדיין יהיה ראוי שישראל ישבחוהו ויודו לו באופן מיוחד יותר:
הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב – כי הוא הטוב המוחלט והשלם, וכן יש להודות לו על כִּי לְעוֹלָםחַסְדּוֹ – שעושה חסד עם כל העולם, בשמירתו ובתשועתו.
יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל, אפילו עתה, מכירים ישראל שבשעה שייגאלו יראו הכל את גודל חסד ה' עליהם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וזה יהיה החסד השלם והגדול לישראל, שיצאו מעבדות לחירות עולם, כי גאולה זו היא גאולה שאין אחריה גלות, אלא ישאר עלינו חסד ה' לעולם.
יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן, שעתה בגלות אין להם עבודה במקדש, ולא קדושה, וכמעט אין ניכר שהם מובדלים בקדושתם, אך בזמן הגאולה יכירו כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה', אשר בזמן הגלות אינם יכולים לעבוד את ה' כראוי, ואינם יכולים להידבק באלוקים מפחד האויבים וצרתם, יכירו בזמן הגאולה כִּי לְעוֹלָםחַסְדּוֹ:
אף על פי שנמשכת הגלות הזו זמן רב, אין לנו להתייאש מהגאולה, כי גם במצרים,מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, ועָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ והוציאני משעבוד מצרים לחירות, וכך גם עתה ה' לִי לֹא אִירָא, כי מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם, הרי ה' יכול להפוך את כל השונאים לאוהבים, שלא יזיקו לי כלל. ה' לִי – אם הייתי מתקרב אל ה' כראוי, היו כל האויביםבְּעֹזְרָי – נעשים עוזרים לי, וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי, שגם הם יעזרוני. ולכן, בהיותנו בגלות, טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' בקיום מצוות ומעשים טובים, מִבְּטֹחַ בָּאָדָם. טוֹב לַחֲסוֹתבַּה', מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים – במלכי ושרי הגויים. כי הנה בזמן חזקיהו מלך יהודה כָּל גּוֹיִםסְבָבוּנִי, והם סנחריב וצבאו שצרו על ירושלים, בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם – ונכרתו מן העולם על ידי ה', בדרך נס. ונבוכדנצר וצבאו סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי – צרו על ירושלים כמה פעמים, עד שכבשוה, בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם – ונענשו על כך מעם ה', שהרי לא נשאר מהם זכר. ומלכות פרס ומדי והיוונים בזמן בית המקדש השני סַבּוּנִיכִדְבוֹרִים, דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים – נוצחו על ידי החשמונאים כאש האוכלת את הקוצים,בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם. ועתה בגלות זו האחרונה, דַּחֹה דְחִיתַנִי לִנְפֹּל, כי בגלות זו היינו קרובים ביותר לנפילה וכליה גמורה, וַה' עֲזָרָנִי. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ – העוז שהיה לי שלא באתי לכליה בגלות זו, על כך אני מזמר עתה לה', וַיְהִי לִי ה' לִישׁוּעָה. ובאותו זמן של הגאולה יהיה קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים, שיאמרו שיְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל, ולא כוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה, אלא רק השגחת ה' ושמירתו. כי יְמִין ה' רוֹמֵמָה– שולטת על מערכת הטבע, ועל ידי זה יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל.