נ. החבר: תורת משה לא העמיסה עלינו את עבודת הפרישות, כי דרכה היא הדרך הממוצעת, הנותנת לכל כח מכוחות הנפש והגוף את חלקו המגיע לו, ללא הגזמה וריבוי. דרך זו הכרחית היא, כי התוספת והריבוי שמקבל כח מסוים מביא לחסרון והחלשת כח אחר. למשל, מי שלהוט אחר התאוה, מחליש על ידי זה את כח השכל והעיון. וכן להפך (מי שמפריז בעיון ומחשבה, עלול להחליש את גופו). וכן מי שנוטה אחר ההתנצחות, בהכרח מביא הדבר למעט ולהקטין את שאר מעלות נפשו.
ריבוי התענית הוא דרך ישרה למי שהתאוה מושלת בו, בכל אופן אינו דרך עבודה לאדם שאינו תאוותן, וחלש ורזה בגופו. אדרבה, אדם כזה מהראוי שיאכל לשובע נפשו, ויעדן גופו במאכלים. עקרון אחר חשוב בדרך הפרישות, הוא ההתרחקות מרכוש וקנין ממון], אך כשיזדמן לאדם ממון בדרך היתר, ללא יגיעה וטרדה המפריעה לו מקנין החכמה והמעשים הטובים, אין בהתרחקות מממון זה משום עבודת האלהים. כל שכן לאדם בעל משפחה גדולה, מטופל בבנים, אשר מאוויי נפשו להשתמש ברכוש זה לצורך מצוה ולשם שמים, לאדם כזה ריבוי הממון הוא הדרך הישרה.