הגמרא מבררת עתה את הנידון שהוזכר לעיל, בענין חתימה בשנים: גּוּפָא – גוף דברי רבי כך הם, רַבִּי אוֹמֵר, אֵין חוֹתְמִין בִּשְׁתַּיִם, וכטעם שיבואר להלן. אֵיתִיבֵיהּ – הקשה לֵוִי לְרַבִּי, הרי חותמים 'עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן'. השיב לו רבי, שאין זה נחשב שני דברים, אלא הכוונה היא 'אֶרֶץ דְּעָבְדָא מָזוֹן' – ארץ שעושה מזון. המשיך לוי והקשה על רבי, הרי מברכים ואומרים 'עַל הָאָרֶץ וְעַל הַפֵּרוֹת'. השיב לו רבי, אף כאן זהו דבר אחד, והביאור הוא 'אֶרֶץ דְּעָבְדָא [-העושה] פֵּרוֹת'. המשיך לוי והקשה, הרי אומרים 'מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים', שהם שני דברים. השיב לו רבי, אף כאן זהו דבר אחד, יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשִׁינְהוּ לִזְמַנִּים – ישראל המקדשים את הזמנים. הקשה לוי, הרי חותמים ואומרים 'מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים'. השיב לו רבי, אף כאן זהו דבר אחד, יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשִׁינְהוּ לְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים – ישראל מקדשים את ראשי החודשים. והרי אומרים 'מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל (והזמנים) וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים', ולגבי שבת לא שייך לתרץ כמו שתירץ רבי לעיל, שהרי אין ישראל מקדשים את השבת. אָמַר לֵיהּ רבי, חוּץ מִזּוֹ – חוץ מברכת 'מקדש השבת וישראל וראשי חודשים', שבה חותמים בשנים, ומבאר רבי, וּמַאי שְׁנָא – ובמה שונה ברכה זו משאר הברכות, הָנָךְ – שאר הברכות, כגון ברכת 'מושיע ישראל ובונה ירושלים', כָּל חֲדָא וַחֲדָא בְּאַנְפֵּי נַפְשָׁהּ כְּתִיבָא – כל דבר ודבר כתוב בפני עצמו, ואין שייכות בין הדברים, שהרי יש מקומות שמוזכרת תשועת ישראל בפני עצמה, ויש מקומות שמוזכר בנין ירושלים בפני עצמו, אֲבָל הָכָא – אך בברכת 'מקדש השבת וישראל וראשי חודשים', הָא בְּהָא תַּלְיָא – הדברים תלויים זה בזה, שהכל הוא ענין קדושה, קדושת ישראל השבת וראשי חודשים, ואין אלו ענינים חלוקים.
מבאר הרי"ף: וְטַעֲמָא מַאי – ומהו הטעם דְּאֵין חוֹתְמִין בִּשְׁתַּיִם, מִשּׁוּם דְּאֵין עוֹשִׂין מִצְוֹת חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת, שנראה כאילו המצוות עליו כמשאוי, ורוצה להיפטר מהן בבת אחת (רש"י סוטה ח.).
הגמרא דנה עתה בנוסח ברכת 'הטוב והמטיב': אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, המברך ברכת הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, צָרִיךְ להזכיר 'מַלְכוּת', והבינה הגמרא שכוונתו שצריך לומר 'מלך העולם'.
תמהה הגמרא, מַאי קָא מַשְׁמַע לָן – מה החידוש בדין זה, האם שכָּל בְּרָכָה שֶׁאֵין בָּהּ מַלְכוּת [-שאין מזכירים בה 'מלך העולם'], אֵינָהּ נחשבת בְּרָכָה, וְהָא אֲמָרָהּ רַבִּי יוֹחָנָן חֲדָא זִמְנָא – והרי כבר אמר רבי יוחנן כלל זה פעם אחת. מתרצת הגמרא, אָמַר רַבִּי זְעִירָא, בא רבי יוחנן לחדש ולוֹמַר, שֶׁברכת הטוב והמטיב צְּרִיכָה הזכרת שְׁתֵּי מַלְכֻיּוֹת, חֲדָא דִּידָהּ – אחת של עצמה, שאומר 'מלך העולם', וַחֲדָא דְּ'בוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם' – ואחת נוספת משום ברכת 'בונה ירושלים', שלא הוזכרה בה מלכות ה'.
מקשה הגמרא, אִי הָכִי – אם כך, שניתן להזכיר 'מלכות' בברכה אחת משום ברכה אחרת, נֶיעֱבִיד תְּלַת – נאמר שלש פעמים 'מלכות' בברכה זו של הטוב והמטיב, חֲדָא דִּילַהּ – אחת של עצמה, וַחֲדָא דְּבִרְכַּת הָאָרֶץ – ואחת משום ברכת 'נודה לך', שאף בה לא מוזכרת מלכות, וַחֲדָא דְּבוֹנֵה יְרוּשָׁלַם, שלא מוזכר בה מלכות. אֶלָּא בִּרְכַּת הָאָרֶץ, מַאי טַעֲמָא לֹא – מה הטעם שאין צריך להזכיר בה מלכות, מִשּׁוּם דְּהַוְיָא לָהּ – כיון שהיא בְּרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ, והיינו לברכת 'הזן', ומחמת כן אינה פותחת ב'ברוך', וגם אין צריך להזכיר בה 'מלכות', [בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם נַמִּי לֹא תִּיבָּעֵי, דְּהַוְיָא לָהּ בְּרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ, ומדוע אנו אומרים שיש צורך להזכיר בה 'מלכות', ומחמת כן מוסיפים בברכת הטוב והמטיב לשון מלכות נוספת]. מתרצת הגמרא, (וּ)בְּדִין הוּא – אכן מצד עיקר הדין היה ראוי דַּאֲפִלּוּ ברכת בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם נַמִּי לֹא בַּעְיָא – גם כן אינה צריכה הזכרת מלכות, כיון דְּהַוְיָא לָהּ 'בְּרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ', וְהטעם שבכל זאת אנו אומרים שהיה צריך להזכיר בה מלכות, הוא אַיְדֵי – אגב כך דְּאָמַר המברך 'מַלְכוּת בֵּית דָּוִד', לָאו אֹרַח אַרְעָא – אין זה דרך ארץ דְּלֹא אָמַר מַלְכוּת שָׁמַיִם, ומכל מקום אינו יכול להזכיר בברכה זו מלכות שמים [כיון שהיא סמוכה לחברתה (תוספות), או כיון שאין ראוי להשוות מלכות בשר ודם למלכות שמים (רבינו יונה)], ולכן מזכיר הוא 'מלכות' נוספת בברכת הטוב והמטיב, וכיון שכך, מזכיר גם 'מלכות' שלישית, מחמת ברכת הארץ.
פוסקת הגמרא את ההלכה, רַב פָּפָּא אָמַר, אכן ברכת הטוב והמטיב צְרִיכָה שְׁתֵּי הזכרות של מַלְכֻיּוֹת נוספות, לְבַד מִדִּידָהּ – מלבד מה שאומרים בה 'מלך העולם' מחמת עצמה, ולכן אנו אומרים בברכה זו 'אבינו מלכנו אדירנו… המלך הטוב'.