הרי"ף מבאר עתה את דינו של הטועה בשבת ולא הזכיר 'רצה והחליצנו' בברכת המזון, או הטועה ולא הזכיר 'יעלה ויבא' ביום טוב או בראש חדש. וְהֵיכָא דְּבָּרִיךְ – ובאופן שבירך האדם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּשַׁבָּת, וְטָעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת, ונזכר אחרי שחתם 'בונה ירושלים', מוסיף ואוֹמֵר 'בָּרוּךְ אֲשֶׁר נָתַן שַׁבָּת מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְאוֹת וְלִבְרִית, בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת'.
וְאִי טָעָה בברכת המזון של יום טוב וְלֹא הִזְכִּיר את ההוספה שֶׁל יוֹם טוֹב – יעלה ויבא, ונזכר אחרי חתימת 'בונה ירושלים', אוֹמֵר 'בָּרוּךְ אֲשֶׁר נָתַן יָמִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים'.
אמנם מוסיף הרי"ף, וְהָנֵי מִלֵּי – ודינים אלו, שהשוכח 'רצה' או 'יעלה ויבא' אומר ברכות אלו, היינו הֵיכָא דְּאִדְּכַר מִקַּמֵּי דְּנִפְתַּח בְּהַטּוֹב וְהַמֵּטִיב – רק באופן שנזכר בכך קודם שפתח בברכת 'הטוב והמטיב', אֲבָל אם נזכר לְבָתַר – לאחר דְּפָתַח בְּברכת הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, חוֹזֵר לָרֹאשׁ – חוזר לתחילת ברכת המזון.
וְהֵיכָא – ובמקום דְּטָעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ בברכת המזון, ונזכר לאחר חתימת 'בונה ירושלים', אוֹמֵר 'בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן', וְלֵית בַּהּ חֲתִימָה – ואין לחתום בברכה זו, וְאִי לֹא אִדְּכַר אֶלָּא לְבָתַר דְּפָתַח בְּהַטּוֹב וְהַמֵּטִיב – ואם לא נזכר בשכחתו עד לאחר שהתחיל ברכת הטוב והמטיב, גָּמִיר לָהּ לַבְּרָכָה – מסיים הוא את ברכת המזון, וְלָא בָּעִי לְמִהְדַּר מֵרֵישָׁא – ואינו צריך לחזור לראש הברכה. והטעם לכך, דְּאָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, אדם שטָעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, אם היה זה בַּתְּפִלָּה, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ – צריך לחזור לברכת 'רצה', או אף לראש התפילה, כדי להזכיר זאת. אבל אם שכח בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ.
שואלת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מהו טעם החילוק בין השוכח יעלה ויבא בתפילה, שחוזר, לבין השוכח יעלה ויבא בברכת המזון, שאינו חוזר. משיבה הגמרא, בַּתְּפִלָּה דְּלָא מָצִי פָּטַר נַפְשֵׁיהּ – שאינו יכול לפטור את עצמו מלהתפלל, נמצא שהיתה תקנת חכמים בהזכרה זו בדרך הכרח, שחייב האדם להזכיר יעלה ויבא בתפילתו, ולכן אם שכח מְהַדְּרִינַן לֵיהּ – מחזירים אותו, כדי שיתפלל כתיקון חכמים. אבל בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, דְּמָצִי פָּטַר נַפְשֵׁיהּ – שיכול הוא לפטור את עצמו מהזכרה זו, דְּאִי בָּעִי אָכִיל וְאִי בָּעִי לָא אָכִיל – אם רצונו בכך, יאכל פת, ואם אין רצונו, לא יאכל פת, ולא יתחייב כלל בברכת המזון, נמצא שלא תיקנו חכמים הזכרת יעלה ויבא בברכת המזון בדרך הכרח, ממילא אף אם אכל פת, וכשבירך ברכת המזון שכח להזכיר יעלה ויבא, לֹא מְהַדְּרִינַן לֵיהּ – אין מחזירים אותו.
שנינו במשנה, 'עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין, עַד שיאכל לפחות שיעור כַּזַּיִת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד כַּבֵּיצָה'. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּתַנָּא קַמָּא, שאם אכל שיעור כזית, מזמנים עליו.