משנה
משנתנו מבררת את נוסח הזימון: כֵּיצַד מְזַמְּנִין – מה הוא נוסח ברכת הזימון, בִּשְׁלֹשָׁה בני אדם אוֹמֵר 'נְבָרֵךְ'. בִּשְׁלֹשָׁה וָהוּא, אוֹמֵר 'בָּרְכוּ', כיון שיש שלשה בני אדם מלבדו. בַּעֲשָׂרָה בני אדם מוסיף את שם ה' ואוֹמֵר 'נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ' [גירסת רבינו יונה (וכן גירסת הגמרא לפנינו) היא 'נברך אלוקינו', וכן נפסק בשלחן ערוך שיש לומר ללא למ"ד], בַּעֲשָׂרָה וָהוּא, אוֹמֵר 'בָּרְכוּ', ולדעה זו, שהיא דעת רבי עקיבא, אֶחָד עַשָׂרָה וְאֶחָד עַשָׂרָה רִבּוֹא – בין עשרה בני אדם ובין מאה אלף בני אדם, מברכים באותו נוסח.
עתה מביאה המשנה את דעת רבי יוסי הגלילי, שסובר שיש חילוק בנוסח הזימון לפי מספר האנשים: בְּמֵאָה בני אדם שאכלו יחד, הוּא [-המזמן] אוֹמֵר 'נְבָרֵךְ לַה' אֱלֹהֵינוּ', בְּמֵאָה וָהוּא, אוֹמֵר בָּרְכוּ לה' אלוקינו. בְּאֶלֶף אוֹמֵר 'נְבָרֵךְ לַה' אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל', בְּאֶלֶף וָהוּא אוֹמֵר 'בָּרְכוּ'. בְּרִבּוֹא [-עשרת אלפים] אוֹמֵר, 'נְבָרֵךְ לַה' אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ', בְּרִבּוֹא וָהוּא, אוֹמֵר 'בָּרְכוּ'. מוסיפה המשנה, בכל הנוסחאות שהתבארו, כְּעִנְיָן שֶׁהוּא מְבָרֵךְ – באותו נוסח שהמזמן אומר, כָּךְ עוֹנִין אַחֲרָיו המסובים, ולכן בריבוא והוא עונים אחריו 'בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ'. והלכות אלו הן לדעת רבי יוסי הגלילי, שהיה רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, לְפִי רֹב הַקָּהָל הֵן מְבָרְכִין שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, כז) 'בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים'.
גמרא
שנינו במשנה, 'בשלשה והוא אומר ברכו' וכו'. אָמַר שְׁמוּאֵל, לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, ומבאר הרי"ף, כְּלוֹמַר, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לוֹמַר 'בָּרְכוּ', כמבואר במשנה, מכל מקום לשון 'נְבָרֵךְ' עָדִיף, כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹצִיא עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל. וְהָכִין מַסְקָנָא – וכך היא מסקנת הסוגיא, דְּלשון 'נְבָרֵךְ' עָדִיף, אֶלָּא מכל מקום אִם אוֹמֵר 'בָּרְכוּ' אֵין תּוֹפְסִין אוֹתוֹ עַל כָּךְ – אין איסור בדבר. וְתַנְיָא נַמִּי הָכִי – וכך שנינו גם בברייתא, בֵּין שֶׁאוֹמְרִים 'נְבָרֵךְ' בֵּין שֶׁאוֹמְרִים 'בָּרוּךְ', אֵין תּוֹפְסִין אוֹתוֹ עַל כָּךְ – אין איסור בדבר, ובשתי הנוסחאות יוצאים ידי חובה. [וְהֲנַקְדָנִין – הדקדקנים, תּוֹפְסִין אוֹתוֹ עַל כָּךְ שאמר 'ברכו', לפי שהוציא את עצמו מן הכלל], ומוסיפה הברייתא, שֶׁמִבִּרְכוֹתָיו שֶׁל אָדָם נִכָּר אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא אִם עַם הָאָרֶץ הוּא. ומבארת הגמרא, כֵּיצַד ניכר הדבר מברכותיו של האדם, אָמַר רַבִּי אַמִּי, אם אָמַר המברך בברכת הזימון 'בְּטוּבוֹ חָיִינוּ', הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם. אך אם אמר 'מִטּוּבוֹ חָיִינוּ', הֲרֵי זֶה בּוּר, שמשמע מלשונו שרק מקצת טובו של הקדוש ברוך הוא אנו חיים, שאינו נותן לנו אלא מעט טובה.
מביא הרי"ף את סוגיית הירושלמי בנידון זה: שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (ה"ג), שְׁמוּאֵל אָמַר, אֲנִי אֵינִי מוֹצִיא עַצְמִי מִן הַכְּלָל, ולכן אומר אני 'נברך', ולא 'ברכו'. הֵתִּיבוּן – השיבו לו [כלומר הקשו על דבריו], הֲרֵי הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה אוֹמֵר 'בָּרְכוּ', ולא 'נברך', ומוכח שאין בכך משום חשש יציאה מן הכלל. אָמַר רַבִּי אָבִין, מִכֵּיוָן דְּהוּא אוֹמֵר 'הַמְבֹרָךְ', אַף הוּא אֵינוֹ מוֹצִיא עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, שהרי בלשון זו עצמה הוא מברך את ה'.
הגמרא מביאה לשונות נוספים בברכת המזון, שמתוכם ניכר אם המברך הוא תלמיד חכם או עם הארץ: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אם אָמַר המברך 'נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ', הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם, שמשמעות לשון זו היא שנברך למי שידוע שאכלנו משלו, והוא הקדוש ברוך הוא. אך אם אמר 'נברך לְמִי שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ' הֲרֵי זֶה בּוּר, והטעם לכך, דְּמִיתְחֲזֵי כְּמַאן דִּמְבָרֵךְ לֶאֱינַשׁ מֵעָלְמָא – כי מלשון 'למי' משמע שמדבר על אדם מסוים, שאכלנו משלו.
מוסיפה הגמרא, וְהַאי דְּאָמְרִינַן – ומה שאנו אומרים בהגדה של פסח 'לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ', הרי שמשתמשים בלשון 'למי', אין זו קושיא, כיון שנִסִּים שָׁאנֵי – שונה הדבר בברכה על הנס, דְּמוּכְחָא מִלְּתָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּעָבֵד לָן נִסָּא – שהרי ברור הדבר שהקדוש ברוך הוא עושה לנו ניסים, ולא אחר.
וְעוד אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אם אָמַר המזמן 'נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ', הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם. אך אם אמר 'נברך עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ', הֲרֵי זֶה בּוּר, דְּמִיתְחֲזֵי כְּמַאן דִּמְבָרֵךְ לֵיהּ לַמָּזוֹן – שנראה הדבר כאילו הוא מברך את המזון עצמו. הגמרא מבארת שיש חילוק בדין זה: אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, לָא אֲמָרָן – לא נאמר דין זה, שאין לומר 'נברך על המזון שאכלו', אֶלָּא בִּתְלָתָא – רק בזימון של שלשה, דְּלָא אִדְּכַר – שאין מזכירים בזימון זה שֵׁם שָׁמַיִם, אֲבָל בְּזימון של עֲשָׂרָה, כֵּיוָן דְּבָעֵי לְמֵימַר – כיון שהוא צריך לומר 'נברך לֵאלֹהֵינוּ', מוּכְחָא מִלְּתָא – מוכח הדבר שמברכים את ה'. ומוכיחה זאת הגמרא, דִּתְנַן – שהרי כך שנינו במשנתנו, 'כְּעִנְיָן שֶׁהוּא מְבָרֵךְ כָּךְ עוֹנִין אַחֲרָיו, נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל ה' צְבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ', הרי שנקטה המשנה לשון 'על המזון שאכלנו', והיינו כיון שהזכירו שם שמים בברכתם.