הגמרא מבארת עתה באילו אופנים ניתן לזמן אף כשאין כל המברכים באותו מקום: אָמַר רַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף, אָמַר רַב, שְׁלוֹשָׁה בני אדם שֶׁאָכְלוּ יחד, וְיָצָא אֶחָד מֵהֶן לַשּׁוּק, קוֹרִין לוֹ שישמע את ברכת הזימון, וּמְזַמְּנִין עָלָיו, ואף שאינו נמצא איתם ממש. מוסיפה הגמרא תנאי בדבר, אָמַר אַבַּיֵּי, וְהוּא – ובתנאי, דְּקָרוּ לֵיהּ וְעָנֵי – שכאשר קוראים לו, הוא שומע את קולם ועונה להם, שאם לא כן אינו מצטרף לזימונם.
אָמַר מַר זוּטְרָא, לֹא אֲמָרָן – לא נאמר דין זה, שאם קוראים לו והוא עונה מצטרף לזימונם, אֶלָּא בִּשְׁלוֹשָׁה, אֲבָל כאשר מזמנים בַּעֲשָׂרָה, ומזכירים את שם ה', עַד דְּנֵיתֵי – אין מזמנים עליו עד שיבא למקומם.
שְׁלוֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ יחד, וחלקם סיימו סעודתם ורוצים לברך, אֶחָד מַפְסִיק לִשְׁנַיִם – אם שנים סיימו ואחד לא סיים, צריך האחד להפסיק סעודתו כדי לשמוע את ברכת הזימון, ואחר כך ימשיך לאכול, ואינו רשאי לעכבם. וְאֵין שְׁנַיִם מַפְסִיקִין לָאֶחָד – אך אם רק אחד מהם סיים את סעודתו, אין השנים צריכים להפסיק מסעודתם עבורו, אלא אם כן רצו לנהוג עמו לפנים משורת הדין.
מביאה הגמרא מעשה בענין חובת הזימון: שלשת האמוראים, יְהוּדָה בַּר מַרֵימַר, וּמַר בַּר אַשִּׁי, וְרַב אַחָא מִדִּפְתִּי, כָּרוּךְ רִיפְתָא בַּהֲדֵי הֲדָדִי – אכלו פת יחד, אָמְרֵי – אמרו הם זה לזה, הָא דִּתְנַן – מה ששנינו במשנה 'שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת חַיָּבִין לְזַמֵּן', הַנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאִיכָּא גָּדוֹל – זהו דוקא במקום שאחד מהם גדול וחשוב מהשנים האחרים, וכדי לכבדו נותנים לו לזמן, אך אֲנַן – אנו, חִלּוּק בְּרָכוֹת עָדִיף לָן – מוטב לנו שכל אחד יברך לבדו ויזכה לומר את כל ברכות המזון, ולכן בָּרִיךְ כָּל חַד לְנַפְשֵׁיהּ – כל אחד בירך לעצמו. לאחר מכן אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּמַרֵימַר – באו לפני מרימר, וסיפרו לו את המעשה, וכיצד נהגו. אָמַר לְהוּ – אמר להם מרימר, אמנם יְדֵי חובת בְּרָכָה, יְצָאתֶם, כיון שכל אחד בירך לעצמו, אך יְדֵי חובת זִמּוּן לֹא יְצָאתֶם, שהרי לא זימנתם עצמכם לברך יחד, כפי שתיקנו חכמים. וְכִי תֵימְרוּ נִהֲדַר וּנְזַמֵּן – ואם תאמרו, נחזור עתה ונזמן, לאחר שבירכנו, אי אפשר לעשות כן, לפי שאֵין זִמּוּן לְמַפְרֵעַ.
הגמרא מבארת עתה כיצד ינהג אדם שלא אכל, השומע בני אדם המזמנים, מה יענה אחריהם. שואלת הגמרא: בָּא אדם מן השוק, וּמְצָאָן לאותם שלשה שאכלו כאחד, כְּשֶׁהֵן מְבָרְכִין ברכת הזימון, מַהוּ עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶם, שהרי אינו יכול לומר כמו אותם שאכלו 'ברוך שאכלנו משלו'. משיבה הגמרא: רַב זְבִיד אָמַר, אותו אדם עונה אחריהם 'בָּרוּךְ וּמְבֹרָךְ' [והנוסח הוא 'ברוך הוא ומבורך שמו תמיד לעולם ועד', ואם בירכו בעשרה, צריך לומר 'ברוך אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד' (רבינו יונה)]. וְרַב פָּפָּא אָמַר עונה אחרים 'אָמֵן'. מוסיפה הגמרא ומבארת: וְלֹא פְּלִיגֵי – ואינם חולקים בדין זה, אלא הָא – דברי רב זביד נאמרו באופן דְּאַשְׁכְּחִינְהוּ דְּקָאָמְרֵי – שמצאם כשהם אומרים 'נְבָרֵךְ', וְהָא – ואילו דברי רב פפא נאמרו באופן דְּאַשְׁכְּחִינְהוּ דְּקָאָמְרֵי 'בָּרוּךְ שאכלנו משלו', אם אַשְׁכְּחִינְהוּ דְּקָאָמְרֵי 'נְבָרֵךְ', אוֹמֵר 'בָּרוּךְ וּמְבֹרָךְ', ואם אַשְׁכְּחִינְהוּ דְּקָאָמְרֵי 'בָּרוּךְ', עוֹנֶה 'אָמֵן'.