הרי"ף מביא עתה דין נוסף בענין בציעת הפת. שנינו במסכת סנהדרין (קב:), וְכַד מְבַצֵּעַ – וכאשר בוצע האדם את הפת, מִבָּעֵי לֵהּ לְמִבְצַע מֵהֵיכָא דְּבַשִׁיל שַׁפִּיר – יש לאדם לבצוע מהמקום שנאפתה הפת היטב, שזהו כבוד הברכה.
הגמרא ממשיכה להביא דיני הנהגת דרך ארץ בסעודה: רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, עָסִיק לֵהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַב דָּנִיֵּאל בַּר רַב קְטִינָא – היה מתעסק לשדך את בנו עם בתו של רב דניאל בן רב קטינא, קָדִים וְקָא מָתְנֵי לֵהּ לִבְרֵיהּ – הקדים ולימד את בנו דין זה, כיון שהמנהג הוא שהחתן בוצע, ולימדו כיצד ינהג בבציעת הפת (רש"י), אֵין הַמְסֻבִּין רַשָּׁאִין לִטְעֹם מהפת שלפניהם, עַד שֶׁיִּטְעֹם הַמְבָרֵךְ מהפת שבירך עליה. וְאֵין הַבּוֹצֵעַ את הפת רַשַּׁאי לִטְעֹם מהפת, עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הָעוֹנִין – עד שיסיימו המסובים לענות 'אמן' אחר ברכתו, לפי שגם עניית ה'אמן' היא חלק מהברכה, ואין לבצוע לפני סיום הברכה. וְרַב חִסְדָּא אָמַר, שלא יטעם מהפת עד שיכלה אמן מִפִּי רֹב הָעוֹנִין, ואינו צריך להמתין לאותם שמאריכים יותר מדאי, לפי שֶׁכָּל הָעוֹנֶה אָמֵן ומאריך בו יוֹתֵר מִדַּאי, אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, לפי שאז אין נשמעת היטב קריאת התיבה.
הגמרא מביאה ברייתא שבה מובאות הלכות נוספות בענין עניית אמן: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵין עוֹנִין לֹא אָמֵן חֲטוּפָה – שחוטף את המילה וקורא את האל"ף בחטף, וְלֹא אָמֵן קְטוּפָה – שאינו מזכיר את האות נו"ן שבסיום, וְלֹא אָמֵן יְתוֹמָה – שאינו יודע על מה הוא עונה, כמו שיבואר להלן, וְלֹא אָמֵן קְצָרָה – שממהר באמירתה, וְלֹא יִזְרֹק בְּרָכָה מִפִּיו לאומרה במהירות, שנראה עליו כמשא.
בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן יְתוֹמָה, יִהְיוּ בָּנָיו יְתוֹמִים. וכל העונה אמן חֲטוּפָה, יִתְחַטְּפוּ יָמָיו. אמן קְטוּפָה, יִתְקַטְּפוּ שְׁנוֹתָיו. אמן קְצָרָה, יִתְקַצְּרוּ יָמָיו. וְכָל הַמַּאֲרִיךְ באמירת 'אמן', מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו [אך לא יאריך יותר מדאי, כמו שהתבאר לעיל שהעושה כן אינו אלא טועה].
מבאר עתה הרי"ף מה היא 'אמן יתומה': שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ח ה"ח), אֵיזוֹ הִיא אָמֵן יְתוֹמָה, רַב הוּנָא אָמַר, הַהוּא דְּמִחַיַּיב לִבְרָכָה – אדם החייב בברכה מסוימת, ורוצה לצאת בה ידי חובתו מאדם אחר, וְהוּא עָנֵי – והוא עונה אחריו אמן, וְלֹא יָדַע מָה עָנֵי – ואינו יודע על מה הוא עונה, לפי שאינו שומע את הברכה עצמה, אלא שומע אחרים העונים אמן, ומצטרף אליהם. אבל בברכה שאינו מחויב בה, יכול לענות אמן יחד עם אחרים העונים, אף שאינו שומע את הברכה עצמה.
הגמרא חוזרת לדיני זימון, ומבארת את הדין באופן שאכלו שלשה בני אדם, אך לא היתה אכילתם ביחד ממש: רַב וּשְׁמוּאֵל הֲווֹ יָתְבֵי בִּסְעֻדָּתָא – היו יושבים בסעודה, עַל וְאָתָא – בא רַב שִׁימִי בַּר חִייָּא למקומם, הֲוָה קָא מְסַרְהֵב לְמֵיכַל – היה ממהר לאכול, כדי לסיים יחד עמם, אָמַר לֵיהּ רַב לרב שימי בר חייא, מַאי דַּעְתֵּיךְ – מה כוונתך בכך שאתה ממהר באכילתך, לְאִצְטָרוֹפֵי בַּהֲדָן – האם רצונך להצטרף אלינו לברכת הזימון, אֲנַן אָכְלִינַן לָן – אנו כבר סיימנו לאכול, ואינך יכול להצטרף עמנו להתחייב בזימון. אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל, אין הדבר כן, אִי הֲווֹ מַייתֵי [לי] עַרְדִילַיָּא אילו היו מביאים לי פטריות לקינוח סעודה וְגוֹזְלַיָּא – וגוזלות לְאַבָּא – לרב [ונקט מינים אלו שהיו חביבים עליהם לקינוח סעודה, וכינה רב את שמואל 'אבא', לשון חשיבות (רש"י)], מִי לָא אָכְלִינַן – האם לא היינו אוכלים מהם, וכיון שכך הרי זה כאילו אנו עדיין באמצע הסעודה, ואם יצטרף אלינו רב שימי בר חייא, נתחייב בזימון. אומר הרי"ף: אַלְמָא – מוכח מכאן, דכָל הֵיכָא – שבכל מקום, דְּאִי מַיתֵי לְהוּ מִידִי מָצֵי לְמֵיכַל מִנֵּהּ – שאם יביאו להם מאכל מסוים הם עשויים לאוכלו, אם אכל עמהם באותו זמן אדם נוסף, הרי הוא מִצְטָרֵף בְּהַדַּיְהוּ – עמם להתחייב בזימון. פוסק הרי"ף: וְכֵן הֲלָכָה.
פוסק הרי"ף הלכה נוספת: וְהִלְכְתָא, גָּדוֹל שבמסובים מְבָרֵךְ ברכת המזון, אַף עַל גַב דַּאֲתָא [-שבא] בְּסוֹף הסְעֻדָּה.