משנה ה: אֵיזוֹ הִיא שִׁפְחָה, כֹּל שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט), וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, זוֹ הִיא שִׁפְחָה וַדָּאִית. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, כָּל הָעֲרָיוֹת מְפוֹרָשׁוֹת, וּמַה שִּׁיּוּר, אֵין לָנוּ אֶלָּא שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין:
משנה ה: לעיל התבארו דינה של 'שפחה חרופה', עליה נאמר (ויקרא יט כ) 'וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה', מבררת המשנה, אֵיזוֹ הִיא שִׁפְחָה חרופה, כֹּל שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה כנענית, וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין, וכגון שהיתה שייכת לשני בני אדם בשותפות, ואחד מהם שחרר אותה, והיא מאורסת לעבד עברי, שהוא האדם היחיד שמותר לו לישא גם בת חורין וגם שפחה כנענית (אבל אם היתה שפחה גמורה, לא היו קידושין תופסים בה כלל, ואם היתה בת חורין גמורה היו הקידושין תופסים בה לגמרי, ודינה כאשת איש, שהבא עליה חייב מיתת בית דין), שֶׁנֶּאֱמַר 'וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה', ומכפל הלשון משמע שהיא פדויה במקצת ואינה פדויה לגמרי, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, זוֹ הִיא שִׁפְחָה וַדָּאִית – שפחה כנענית גמורה, שהתקדשה לעבד עברי, ואין ללמוד דבר מכפל הלשון, כיון שדרך התורה לכתוב את דבריה כלשון בני אדם, הכופלים את לשונם. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אמנם בדרך כלל סובר אני שדיברה תורה בלשון בני אדם, אך כאן יש טעם מיוחד לומר כדברי רבי עקיבא, שמדובר בחציה שפחה וחציה בת חורין, שהרי כָּל שאר הָעֲרָיוֹת כבר מְפוֹרָשׁוֹת בתורה, וּמַה שִּׁיּוּר – ואיזו אשה נשארה שלא פירשה התורה את דינה, אֵין לָנוּ אֶלָּא זו שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין.