פרק ג, משנה א: אָמְרוּ לוֹ אָכַלְתָּ חֵלֶב, מֵבִיא חַטָּאת. עֵד אוֹמֵר אָכַל וְעֵד אוֹמֵר לֹא אָכַל, אִשָּׁה אוֹמֶרֶת אָכַל וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לֹא אָכַל, מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. עֵד אוֹמֵר אָכַל וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָכַלְתִּי, פָּטוּר. שְׁנַיִם אומְרִים אָכַל וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָכַלְתִּי, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אִם הֱבִיאוּהוּ שְׁנַיִם לְמִיתָה חֲמוּרָה, לֹא יְבִיאוּהוּ לְקָרְבָּן הַקַּל. אָמְרוּ לוֹ, מָה אִם יִרְצֶה לוֹמַר מֵזִיד הָיִיתִי:
פרק ג, משנה א: כפי שהתבאר לעיל, כל עבירה שהעובר עליה במזיד חייב כרת, אם עבר עליה בשוגג חייב חטאת. משנתנו מבארת אופנים שונים של ידיעת האדם שעבר עבירה בשוגג, המחייבים אותו להביא קרבן חטאת: אָמְרוּ לוֹ 'אָכַלְתָּ חֵלֶב', ואפילו אם היה זה רק עד אחד האומר כן, ואף שהוא אינו זוכר זאת כלל, אם אינו מכחישו, הרי זה מֵבִיא חַטָּאת. עֵד אחד אוֹמֵר שאָכַל חלב וחייב קרבן, וְעֵד אחר אוֹמֵר שלֹא אָכַל, וכן אם אִשָּׁה אחת אוֹמֶרֶת שאָכַל חלב, וְאִשָּׁה אחרת אוֹמֶרֶת שלֹא אָכַל, מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, כדין מי שיש לו ספק אם עבר עבירה שיש בה כרת במזיד. עֵד אחד אוֹמֵר אָכַל, וְהוּא – האדם עצמו אוֹמֵר לֹא אָכַלְתִּי, הרי זה פָּטוּר, כיון שנאמר לגבי חיוב קרבן חטאת (ויקרא ד כג) 'אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ', והיינו שיש צורך שתהיה לו ידיעה בדבר, ואמנם באופן שאינו מכחיש את העד הרי זה נחשב שיש לו ידיעה, אף שבאה לו הידיעה מכח העד, אבל אם הוא עצמו מכחישו, פטור. שְׁנַיִם אומְרִים אָכַל, וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָכַלְתִּי, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב, ואילו חכמים סוברים שאף באופן זה פטור, כיון שהוא מכחישם אין זה נחשב שנודעה לו חטאתו. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, הרי יש ללמוד דין זה בקל וחומר, אִם הֱבִיאוּהוּ שְׁנַיִם לְמִיתָה חֲמוּרָה, שאם העידו עליו שעבר עבירה שעונשה מיתת בית דין, הרי הם נאמנים, אף שהוא עצמו מכחיש את דבריהם, וכי לֹא יְבִיאוּהוּ שני עדים לְחיוב קָרְבָּן הַקַּל. אָמְרוּ לוֹ חכמים, אין זה קל וחומר, מָה אִם יִרְצֶה לוֹמַר מֵזִיד הָיִיתִי באכילת החלב, הרי היה נאמן ונפטר מקרבן, שאין קרבן בא אלא על השוגג, ולא היו העדים יכולים להכחישו, שהרי אינם יודעים מה היה בליבו, וכיון שאם היה רוצה לשקר היה יכול לומר שהיה מזיד, אף עתה שהוא מכחישם ואומר שלא אכל כלל, הרי הוא נאמן ויש אומרים שמבארים כך את דבריו, שמה שאמר 'לא אכלתי' היינו לא אכלתי בשוגג, כדבריכם, אלא אכלתי במזיד, ופטור אני מקרבן. ואף שאין אדם נאמן להרשיע את עצמו, כאן כוונתו היא שלא לעבור איסור נוסף של הבאת חולין בעזרה, שהרי אם אכן פטור הוא מקרבן אסור לו להביא חטאת בחינם].