משנה ד: אַלְמָנָה שֶׁהָיְתָה כְתֻבָּתָהּ מָאתַיִם וּמָכְרָה שָׁוֶה מָנֶה בְמָאתַיִם אוֹ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה, נִתְקַבְּלָה כְתֻבָּתָהּ. הָיְתָה כְתֻבָּתָה מָנֶה וּמָכְרָה שָׁוֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה, מִכְרָה בָּטֵל. אֲפִלּוּ הִיא אוֹמֶרֶת אַחֲזִיר אֶת הַדִּינָר לַיּוֹרְשִׁין, מִכְרָהּ בָּטֵל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לְעוֹלָם מִכְרָהּ קַיָּם עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם כְּדֵי שֶׁתְּשַׁיֵּר בַּשָּׂדֶה בַּת תִּשְׁעָה קַבִּים, וּבַגִּנָּה בַּת חֲצִי קַב, וּכְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא בֵּית רֹבַע. הָיְתָה כְתֻבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וּמָכְרָה לָזֶה בְמָנֶה וְלָזֶה בְמָנֶה וְלָאַחֲרוֹן יָפֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה, שֶׁל אַחֲרוֹן בָּטֵל וְשֶׁל כֻּלָּן מִכְרָן קַיָּם:
משנה ד: כפי שהתבאר לעיל, רשאית האלמנה למכור מנכסי היורשים לצורך גביית כתובתה. משנתנו עוסקת באופן שטעתה האלמנה במכירה, מי המפסיד או המרויח מטעות זו: אַלְמָנָה, שֶׁהָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ מָאתַיִם, וּמָכְרָה מנכסי המת נכס השָׁוֶה מָנֶה, בְּמָאתַיִם, וטוענת עתה שמגיע לה עוד מנה, כיון שלפי האמת אותו נכס שמכרה היה שוה רק מנה, והרווח של הטעות מגיע לה מלבד דמי כתובתה, אוֹ שמכרה נכס השָׁוֶה מָאתַיִם, בְּמָנֶה, ותובעת עתה מנה נוסף, בשני האופנים הללו נחשבת היא כמי שנִתְקַבְּלָה כל כְּתוּבָּתָהּ, ואין לה כל תביעה על נכסי היורשים. הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ מָנֶה, שהם מאה דינרים, וּמָכְרָה מנכסי היורשים נכס השָׁוֶה מָנֶה וְדִינָר, כלומר מאה ואחד דינרים, בְּמָנֶה, אפילו שהטעות אינה גדולה כל כך, מכל מקום מִכְרָהּ בָּטֵל, כיון שיש לה רשות למכור רק נכס בשווי כתובתה, והיינו בשווי מאה דינרים, והיא מכרה נכס השוה מאה ואחד דינרים, ובכללו שווי דינר שאין לה רשות למכור, וכיון שהיה כל המקח בבת אחת, כולו בטל. וַאֲפִילּוּ אם היא אוֹמֶרֶת עתה, אֲנִי אַחֲזִיר הַדִּינָר לַיּוֹרְשִׁין, מכל מקום מִכְרָהּ בָּטֵל, כיון שבשעה שנעשתה המכירה לא היתה לה רשות לעשותה באופן זה, ולאחר שהתבטלה המכירה אין בכוחה לחזור ולקיימה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל חולק ואוֹמֵר, לְעוֹלָם מִכְרָהּ קַיָּים, והיא תחזיר את אותו דינר ליורשים, כיון שלא הפסידה להם כלום, עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם כְּדֵי שֶׁתְשַיֵּיר בְּשָׂדֶה בַּת תִּשְׁעָה קַבִּין – אלא אם כן שיעור האונאה במקח הוא בשיעור כזה שאם לא היתה האונאה, היה אותו חלק של האונאה והיינו החלק שכנגד אותו דינר] משלים ליורשים שדה בגודל הראוי לזריעת תשעה קבין, שזהו שיעור ה'שדה' הקטנה ביותר, או שהיתה האונאה כולה בשיעור כזה של תשעה קבין, וּבְגִינָּה – אם היתה המכירה בגינה, השיעור הוא שישתייר חלק גינה בַּת חֲצִי קַב – הראויה לזריעת חצי קב, שזהו שיעור ה'גינה' הקטנה ביותר, וּכְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא – לשיטת רבי עקיבא במסכת בבא בתרא (יא.) שיעור הגינה הקטנה ביותר הוא בֵּית רוֹבַע – מקום הראוי לזריעת רבע קב, שבכל האופנים הללו, כיון שהאונאה גרמה לכך שיפסידו היורשים 'שדה', או 'גינה', אין די בכך שתשלים להם האלמנה מכספה את שיעור האונאה, שהרי נגרם להם הפסד מכך שאין להם עתה 'שדה' או 'גינה' שהיו ראויים להיות להם, ולכן מקחה בטל, אבל אם אין האונאה בשיעור כזה סובר רבן שמעון בן גמליאל שאין המקח מתבטל, אלא משלימה האלמנה ליתומים את שיעור דמי האונאה, והמקח קיים. הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאָה זוּז, ולא מכרה נכס אחד השוה ארבע מאות זוז, אלא מכרה כמה נכסים שכל אחד מהם שוה מאה זוז, מָכְרָה לְזֶה -ללוקח הראשון] בְּמָנֶה, וּלְזֶה בְּמָנֶה, וכן לשלישי במנה, וְלָאַחֲרוֹן -לקונה הרביעי] מכרה נכס היָפֶה -שוה] מָנֶה וְדִינָר, בְּמָנֶה, נמצא שבשלשת המכירות הראשונות לא היתה כל טעות, ורק במכירה הרביעית היתה טעות, שֶׁל אַחֲרוֹן, מִכְרָהּ בָּטֵל, כיון שהיתה בו אונאה, וְשֶׁל כּוּלָּן – של שלשת הקונים הראשונים, שלא היתה במכירתם כל טעות, מִכְרָן קַיָּים.