משנה ז: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לִקְצוֹת עִמּוֹ בִּתְאֵנִים, אָמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁאוֹכַל תְּאֵנִים, אוֹכֵל וּפָטוּר. עַל מְנָת שֶׁאוֹכַל אֲנִי וּבְנֵי בֵיתִי, אוֹ שֶׁיֹּאכַל בְּנִי בִּשְׂכָרִי, הוּא אוֹכֵל וּפָטוּר, וּבְנוֹ אוֹכֵל וְחַיָּב. עַל מְנָת שֶׁאוֹכַל בִּשְׁעַת הַקְּצִיעָה וּלְאַחַר הַקְּצִיעָה, בִּשְׁעַת הַקְּצִיעָה אוֹכֵל וּפָטוּר, וּלְאַחַר הַקְּצִיעָה אוֹכֵל וְחַיָּב, שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַתּוֹרָה. זֶה הַכְּלָל, הָאוֹכֵל מִן הַתּוֹרָה, פָּטוּר, וְשֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַתּוֹרָה, חַיָּב:
משנה ז: נאמר בפסוק 'כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ', הרי שהתירה התורה לפועל לאכול מפירותיו של בעל הבית, ובלבד שיהיו אלו הפירות שבמלאכתם הוא עוסק, ויאכלם בעצמו. משנתנו דנה בחיוב הפרשת מעשרות מפירות אלו: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לִקְצוֹת עִמּוֹ בִּתְאֵנִים, כלומר, לשוטחם ליבוש, אָמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁאוֹכַל תְּאֵנִים, כיון שאף ללא אמירתו היה רשאי לאכול מהם מכח דין התורה, ואין זה נחשב כמקח, הרי זה אוֹכֵל, וּפָטוּר מהפרשת תרומות ומעשרות. אך אם אמר לו עַל מְנָת שֶׁאוֹכַל אֲנִי וּבְנֵי בֵיתִי, אוֹ שֶׁיֹּאכַל בְּנִי בִּשְׂכָרִי, שזהו יותר ממה שנתנה לו התורה, הוּא – הפועל עצמו אוֹכֵל וּפָטוּר, כיון שאכילתו היא מכח דין התורה, וּבְנוֹ, שאכילתו היא מכח שכר הפועל, דינו כקונה את הפירות, והרי הוא אוֹכֵל וְחַיָּב בהפרשת תרומות ומעשרות. אמר לו הפועל לבעל הבית, עַל מְנָת שֶׁאוֹכַל בִּשְׁעַת הַקְּצִיעָה וּלְאַחַר הַקְּצִיעָה, שזו תוספת על דין התורה, שהתירה לו את האכילה רק בשעת מלאכה, בִּשְׁעַת הַקְּצִיעָה הרי הוא אוֹכֵל וּפָטוּר, כיון שרשאי הוא לאכול מכח דין התורה, וּלְאַחַר הַקְּצִיעָה, שאכילתו היא רק מכח התנאי, נחשב הדבר כמקח, והרי זה אוֹכֵל וְחַיָּב, שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַתּוֹרָה. זֶה הַכְּלָל, כל פועל הָאוֹכֵל מִן הַתּוֹרָה, פָּטוּר. וְשֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַתּוֹרָה, חַיָּב: