משנה ו: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אִם כֵּן לָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין לְבַטָּלָה, שֶׁאִם יֹאמַר הָאָדָם כָּךְ אֲנִי מְקֻבָּל, יֹאמַר לוֹ כְּדִבְרֵי אִישׁ פְּלוֹנִי שָׁמַעְתָּ:
משנה ו: כפי שהתבאר, מזכירים במשנה גם את דעת היחיד, כדי שאם ירצו בית דין שבדורות מאוחרים יותר לפסוק כמותו, יוכלו לעשות כן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אִם כֵּן, לָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין לְבַטָּלָה, והיינו במקום שכבר פשט האיסור בכל ישראל, שאז אין שום בית דין יכול לחלוק על בית דין שקדם להם ולהתיר, ונמצא לכאורה שאין תועלת בהזכרת שם היחיד, אין הדבר כן, אלא אף באופן זה יש תועלת בהזכרת שם היחיד, שֶׁאִם יֹאמַר הָאָדָם לגבי הלכה מסוימת כָּךְ אֲנִי מְקֻבָּל, ויתמה על כך שאין הכל נוהגים כפי שהוא קיבל מרבותיו, יֹאמַר לוֹ, כְּדִבְרֵי אִישׁ פְּלוֹנִי שָׁמַעְתָּ, שהיה יחיד, וכיון שהרבים חלקו עליו, הלכה כדבריהם.