משנה ז: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, רֹבַע עֲצָמוֹת מִן הָעֲצָמִים, בֵּין מִשְּׁנַיִם בֵּין מִשְּׁלשָׁה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, רֹבַע עֲצָמוֹת מִן הַגְּוִיָּה, מֵרֹב הַבִּנְיָן אוֹ מֵרֹב הַמִּנְיָן. שַׁמַּאי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מֵעֶצֶם אֶחָד:
משנה ז: משנתנו עוסקת בדין טומאת אהל שעל ידי מת. בשונה מטומאת מגע ומשא, שבה די בעצם קטנה בשיעור 'שעורה', לגבי טומאת אהל יש צורך בשיעור גדול יותר, ומשנתנו מבארת מהו שיעור זה:
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, רֹבַע קב של עֲצָמוֹת, מִן הָעֲצָמִים – אפילו משתי עצמות (ואין צורך שיהיה רוב מנין של העצמות), בֵּין מִשְּׁנַיִם בֵּין מִשְּׁלשָׁה מתים, או יותר, הרי הם מטמאים טומאת אהל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, רֹבַע עֲצָמוֹת מִן הַגְּוִיָּה – יש צורך שיהיו כל העצמות ממת אחד (ולא כדברי בית שמאי שאפילו מכמה מתים), וכן אין די בעצמות בודדות, אלא יש צורך שיהיו העצמות מֵרֹב הַבִּנְיָן – רוב מבנה הגוף, והיינו שני שוקיים וירך, אוֹ מֵרֹב הַמִּנְיָן, והיינו מאה עשרים וחמש עצמות, שהם הרוב ממנין העצמות של הגוף, שהם מאתים ארבעים ושמונה עצמות. שַׁמַּאי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אם היה כל רובע הקב מֵעֶצֶם אֶחָד, הרי הוא מטמא באהל.