משנה יא: כִּסֵּא שֶׁל כַּלָּה שֶׁנִּטְּלוּ חִפּוּיָיו, בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין. שַׁמַּאי אוֹמֵר, אַף מַלְבֵּן שֶׁל כִּסֵּא, טָמֵא.
משנה יא: כסא רגיל עשוי מארבע רגלים, מסגרת המחברת את ארבעתם, ועל גביהם לוח עץ המיועד לישיבה. אמנם, לכלה בימי חופתה מוסיפים דופן מאחוריה שתוכל להשען עליה, ושתי דפנות קטנות מהצדדים שתוכל להניח עליהם את ידיה, דרך כבוד, ודפנות אלו מכונות 'חיפויים'. משנתנו דנה בכסא זה לגבי הלכות טומאה וטהרה: כִּסֵּא שֶׁל כַּלָּה, שֶׁנִּטְּלוּ חִפּוּיָיו, שעליהם היא סומכת את גבה וזרועותיה, בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין – סוברים שכסא זה עדיין נחשב כ'כלי' ומקבל טומאה, כיון שהוא ראוי לישיבה לסתם בני אדם, אף שאין בו חשיבות של כסא לכלה, וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין, כיון שאין כסא זה יכול לשמש עוד לתכלית שלשמה הוא מיועד, ככסא של כלה, והרי הוא ככלי שבור, שאינו מקבל טומאה, ואם רוצים לייחדו לשימוש כל אדם, שאינו זקוק לחיפויים אלו, יש לעשות בכסא מעשה המייחדו לכך. שַׁמַּאי אוֹמֵר, אַף מַלְבֵּן שֶׁל כִּסֵּא – אפילו אם מלבד החיפויים ניטל גם לוח העץ המיועד לישיבה, ונותרו רק ארבעת הרגלים והמסגרת המחברת ביניהם, טָמֵא – ראוי הכסא לקבל טומאה, מאחר וניתן לשבת עליו גם כך.