משנה ז: הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה וּבִתָּה אוֹ אִשָּׁה וַאֲחוֹתָה כְּאַחַת, אֵינָן מְקְדָּשׁוֹת. וּמַעֲשֶׂה בְחָמֵשׁ נָשִׁים וּבָהֶן שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְלִקֵט אֶחָד כַּלְכָּלָה שֶׁל תְּאֵנִים וְשֶׁלָהֶן הָיְתָה וְשֶׁל שְׁבִיעִית הָיְתָה, וְאָמַר הֲרֵי כֻלְכֶם מְקְדָּשׁוֹת לִי בְּכַלְכָּלָה זוֹ, וְקִבְּלָה אַחַת מֵהֶן עַל יְדֵי כֻלָּן, וְאָמְרוּ חֲכָמִים, אֵין הָאֲחָיוֹת מְקֻדָּשׁוֹת:
התורה אסרה על האדם לישא שתי אחיות, או אשה ובתה. משנתנו מבארת את הדין באופן שמקדש אדם את שתיהן בבת אחת:
הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה וּבִתָּה, אוֹ אִשָּׁה וַאֲחוֹתָה כְּאַחַת – בבת אחת, שתיהן אֵינָן מְקֻדָּשׁוֹת, כיון שלאחר שחלו הקידושין באחת אין חברתה יכולה להתקדש לו, שהרי אין קדושין תופסים בחייבי כריתות, וכל דבר שאינו יכול לחול בזה אחר זה, אף אם נעשה בבת אחת אינו חל.
וּמַעֲשֶׂה בְחָמֵשׁ נָשִׁים, וּבָהֶן היו שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְלִקֵט אדם אֶחָד כַּלְכָּלָה [-סל] שֶׁל תְּאֵנִים, וְשֶׁלָהֶן הָיְתָה וְשֶׁל שְׁבִיעִית הָיְתָה – היו אלו תאנים שלהן, אך היתה זו שנת שמיטה, שכל פירות השדה מופקרים וְאָמַר לאותן חמש נשים 'הֲרֵי כֻלְכֶם מְקֻדָּשׁוֹת לִי בְּכַלְכָּלָה זוֹ', וְקִבְּלָה אַחַת מֵהֶן – מאותן נשים עַל יְדֵי [-עבור] כֻלָּן, וְאָמְרוּ חֲכָמִים, אֵין הָאֲחָיוֹת מְקֻדָּשׁוֹת, וכפי שהתבאר בתחילת המשנה, אך שלש הנשים האחרות מקודשות. [וחידשה המשנה בדרך אגב שאילו לא היתה זו שמיטה, והיה גוזל מהן את התאנים ומקדשן בהן, לא היו מקודשות, לפי שהמקדש בגזל אין קדושין חלים, ואפילו שגזל מאותה אשה שקידש, ואין אומרים שמכך שקיבלה את הדבר בתורת קדושין סימן הוא שמחלה על הגזילה, אלא אין קדושיו חלים].
משנה ח: הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ, בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד, לֹא קִדֵּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּשׁוֹגֵג לֹא קִדֵּשׁ, בְּמֵזִיד קִדֵּשׁ. וּבַהֶקְדֵּשׁ, בְּמֵזִיד קִדֵּשׁ וּבְשׁוֹגֵג לֹא קִדֵּשׁ. דִּבְּרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּשׁוֹגֵג קִדֵּשׁ, בְּמֵזִיד לֹא קִדֵּשׁ:
משנתנו מבארת את הדינים באופן שקידש אדם אשה בקרבנות, במעשר שני או בהקדש:
כהן הַמְקַדֵּשׁ אשה בְּחֶלְקוֹ – בבשר קרבן שקיבל לחלקו, בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, כיון שבשר הקרבנות ניתן לכהנים לאכילה בלבד, ולא לדברים אחרים.
המקדש אשה בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שמפריש הבעלים משדהו לאחר הפרשת מעשר ראשון [בשנים א' ב' ד' ה' לשמיטה], ואוכלו הבעלים עצמו בירושלים ובקדושה, בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד, לֹא קִדֵּשׁ, כיון שמעשר שני הוא ממון שאינו שייך לאדם, אלא כאילו הוא ממון ה' המותר לשימוש רק באופנים שהתירה התורה, והיינו לאוכלו בקדושה בירושלים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מעשר שני נחשב כממון הבעלים, ומותר בכל שימוש, אך אם עשה כן בְּשׁוֹגֵג, כלומר שלא ידעה האשה שזהו ממון מעשר שני, לֹא קִדֵּשׁ, כיון שהשימוש בו הוא רק על ידי שתעלה האשה לירושלים, ותאכלנו שם בקדושה, והרי אלו קידושי טעות. אבל אם עשה כן בְּמֵזִיד, שידעה שזהו ממון מעשר שני, קִדֵּשׁ – חלו הקדושין.
וְהמקדש בְּממון הֶקְדֵּשׁ, האסור על כל אדם, אם עשה כן בְּמֵזִיד, שידע שזהו ממון הקדש והתכוין לחללו ולהוציאו מקדושתו, קִדֵּשׁ – חלו קידושיו, כיון שבקידושין אלו הוציא את הממון לחולין. וּבְשׁוֹגֵג, שלא ידע שזהו ממון הקדש, לֹא קִדֵּשׁ – לא חלו הקדושין, כיון שלא היתה כוונתו להוציא את הממון לחולין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אם השתמש בממון ההקדש בְּשׁוֹגֵג, קִדֵּשׁ – חלו הקדושין, כיון שרק במקרה של שימוש בשוגג מתחלל הממון ונפקעת קדושתו, אבל אם עשה כן בְּמֵזִיד אין הממון מתחלל, אלא נשאר ממון הקדש, ולכן לֹא קִדֵּשׁ – לא חלו קידושיו.