משנה יג: רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יְכוֹלִין מַמְזֵרִים לִטָּהֵר. כֵּיצַד. מַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא שִׁפְחָה, הַוָּלָד עָבֶד. שִׁחְרְרוֹ, נִמְצָא הַבֵּן בֶּן חוֹרִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי זֶה עֶבֶד מַמְזֵר:
משנה יג: על פי כללי היוחסין שהובאו במשנה הקודמת, מבררת משנתנו האם יש לממזר אפשרות לטהר את בניו מפגם זה של ממזרות:
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אף שבדרך כלל בנו של ממזר או ממזרת אף הוא ממזר, וכפי שהתבאר במשנה הקודמת שהולכים אחר הפגום שביניהם, יְכוֹלִין מַמְזֵרִים לִטָּהֵר – לטהר את בניהם, שלא יהיו ממזרים. כֵּיצַד, מַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא שִׁפְחָה כנענית, הרי הַוָּלָד עָבֶד, וכפי שהתבאר במשנה הקודמת, שהבא על אשה שאין קידושין תופסים בה כלל, כמו שפחה כנענית, הולד מתייחס אחריה. שִׁחְרְרוֹ – שחרר אדונה של השפחה את הולד, נִמְצָא הַבֵּן בֶּן חוֹרִין, והרי הוא ישראל גמור, המותר לישא ישראלית. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר חולק ואוֹמֵר, לא די שלא טיהר את בנו מפגם ממזרות, אלא הוסיף לו פגם של עבדות, והֲרֵי זֶה עֶבֶד מַמְזֵר, ולמד כן ממה שנאמר לגבי ממזר 'גם דור עשירי לא יבא לו בקהל ה", ומתיבת 'לו' לומד רבי אליעזר שלעולם הולכים אחר פסולו, אפילו כשהולד עבד, עדיין מתייחס הוא גם לאביו, ונעשה ממזר כמותו.
פרק ד, משנה א: עֲשָׂרָה יוֹחָסִין עָלוּ מִבָּבֶל, כַּהֲנֵי, לְוִיֵּי, יִשְׂרְאֵלֵי, חֲלָלֵי, גֵּרֵי, וַחֲרוּרֵי, מַמְזֵרֵי, נְתִינֵי, שְׁתוּקֵי, וַאֲסוּפֵי. כַּהֲנֵי לְוִיֵּי וְיִשְׂרְאֵלֵי, מֻתָּרִים לָבוֹא זֶה בָזֶה. לְוִיֵּי יִשְׂרְאֵלֵי חֲלָלֵי גֵּרֵי וַחֲרוּרֵי, מֻתָּרִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה. גֵרֵי וַחֲרוּרֵי מַמְזֵרֵי וּנְתִינֵי שְׁתוּקֵי וַאֲסוּפֵי, כֻּלָּם מֻתָרִין לָבוֹא זֶה בָזֶה:
פרק ד, משנה א: משנתנו מבארת את דרגות היוחסין השונות שקיימים בישראל, ומפרטת את היתרי ואיסורי הנישואין שביניהם:
עֲשָׂרָה יוֹחָסִין עָלוּ מִבָּבֶל, כלומר, כשעלה עזרא הסופר מבבל לבנות את בית המקדש השני, העלה עימו את כל הפסולים, והשאיר בבבל רק כהנים לויים וישראלים מיוחסים [כיון שבבבל אין בית דין קבוע, וחשש שיתערבו הפסולים בכשרים], ואלו הם, כַּהֲנֵי, לְוִיֵּי, יִשְׂרְאֵלֵי – כהנים, לויים וישראלים, חֲלָלֵי – חללים, והם כהנים שנולדו מנשים הפסולות לכהונה, כגון גרושה שנישאת לכהן, והם מחוללים מקדושת כהונה, גֵּרֵי – גרי צדק, וַחֲרוּרֵי – עבדים כנעניים ששוחררו, מַמְזֵרֵי – ממזרים, והם הנולדים מביאה האסורה באיסור כרת, נְתִינֵי – נתינים, והם הגבעונים שקיבלם יהושע בן נון, ונאסרו לבא בקהל, שְׁתוּקֵי וַאֲסוּפֵי – הם אותם שאין ייחוסם ברור וידוע, ובמשנה הבאה יבואר גידרם המדויק.
עתה מבארת המשנה את דיני הנישואין בין הייחוסים השונים: כַּהֲנֵי לְוִיֵּי וְיִשְׂרְאֵלֵי, מֻתָּרִים לָבוֹא זֶה בָזֶה. לְוִיֵּי יִשְׂרְאֵלֵי חֲלָלֵי גֵּרֵי וַחֲרוּרֵי – לויים, ישראלים, חללים, גרי צדק ועבדים משוחררים, מֻתָּרִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה, אך הכהנים אינם מותרים אלא בלויים וישראלים. גֵרֵי וַחֲרוּרֵי מַמְזֵרֵי וּנְתִינֵי שְׁתוּקֵי וַאֲסוּפֵי, כֻּלָּם מֻתָרִין לָבוֹא זֶה בָזֶה, אך הלויים והישראלים מותרים רק בגרים ועבדים משוחררים, ואסורים בשאר.