פרק ג, משנה א: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה פְלוֹנִית וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ לְעַצְמוֹ, מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם וּבָא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי. בַּת יִשְׂרָאֵל לַכֹּהֵן, תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. מֵעַכְשָׁיו וּלְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם וּבָא אַחֵר וְקִדְשָׁה בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, מְקֻדֶּשֶׁת וְאֵינָה מְקֻדֶּשֶׁת. בַּת יִשְׂרָאֵל לַכֹּהֵן אוֹ בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה:
פרק ג, משנה א: אדם הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ 'צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה פְלוֹנִית', וְהָלַךְ השליח ברמאות וְקִדְּשָׁהּ לְעַצְמוֹ במעות של עצמו, הרי היא מְקֻדֶּשֶׁת לשליח [אף שנהג בכך שלא כהוגן]. וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם', כלומר שיחולו הקידושין רק לאחר שלשים יום, וּבָא אדם אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ אותם שְׁלשִׁים יוֹם, מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי, כיון שעדיין לא חלו קידושי הראשון, ולאחר שחלו קידושי השני הרי היא מקודשת לו לעולם, ואף לאחר אותם שלשים יום אין קידושי הראשון חלים. ואם היתה בַּת יִשְׂרָאֵל וקידושיה השניים היו לְכֹּהֵן, תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה, כלומר, שאין זו רק חומרא לחשוש לקדושי השני, אלא אף לקולא, להתירה באכילת תרומה, אנו אומרים שחלו רק קידושי השני.
אדם שאמר לאשה 'הרי את מקודשת לי מֵעַכְשָׁיו וּלְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם', הרי זה ספק, האם כשאמר 'לאחר שלשים יום' חזר בו ממה שאמר 'מעכשיו', ורצונו שיחולו הקדושין רק לאחר שלשים יום. או שרק הוסיף תנאי, שאם לא יחזור בו בתוך שלשים יום אלו, יחולו הקידושין מעכשיו, וּבָא אדם אַחֵר וְקִדְשָׁה בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, הרי זה ספק אם חלו קידושי הראשון מיד, וממילא קידושי השני אינם כלום, או שקידושי הראשון לא חלו בינתיים, עד שלשים יום, וממילא חלו קידושי השני. ולכך הדין הוא שהיא 'מְקֻדֶּשֶׁת וְאֵינָה מְקֻדֶּשֶׁת' – ספק מקודשת לראשון ספק מקודשת לשני, וצריכה גט מאחד מהם, ואז יכולה להינשא לשני. ולכן אם היתה בַּת יִשְׂרָאֵל והתקדשה לְכֹּהֵן, בין שהיה זה הראשון ובין שהיה זה השני, אוֹ שהיתה בַּת כֹּהֵן [שמותרת לאכול בתרומה קודם קדושיה לישראל], והתקדשה לְיִשְׂרָאֵל, כלומר שאחד מהם היה ישראל, לֹא תֹאכַל בִּתְּרוּמָה, מחמת שיש ספק בקדושיה, וממילא ספק אם מותרת בתרומה.
משנה ב: הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁאֶתֶּן לָךְ מָאתַיִם זוּז, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְהוּא יִתֵּן. עַל מְנָת שֶׁאֶתֶּן לָךְ מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם, נָתַן לָהּ בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. עַל מְנָת שֶׁיֶּשׁ לִי מָאתַיִם זוּז, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְיֶשׁ לוֹ. עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ מָאתַיִם זוּז, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְיַרְאֶה לָהּ. וְאִם הֶרְאָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:
משנה ב: הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁאֶתֶּן לָךְ מָאתַיִם זוּז', הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, וְהוּא יִתֵּן – ובלבד שאכן יקיים את תנאו ויתן לה מאתים זוז, ואז תהא מקודשת למפרע מעת מעשה הקדושין.
אמר לה 'הרי את מקודשת לי עַל מְנָת שֶׁאֶתֶּן לָךְ מאתים זוז מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם', אם קיים את תנאו ונָתַן לָהּ בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים, הרי היא מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. המקדש אשה עַל מְנָת שֶׁיֶּשׁ לִי מָאתַיִם זוּז, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, וּבתנאי שאכן יֶשׁ לוֹ מאתים זוז.
המקדש אשה עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ מָאתַיִם זוּז, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, וּבתנאי שאכן יַרְאֶה לָהּ מאתים זוז השייכים לו, שבודאי זו היתה כוונת דבריו, וְאִם הֶרְאָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן מאתים זוז שאינם שלו, אף שהם מופקדים בידו לסחור בהם, ומרויח על ידם ממון לעצמו, כיון שאינם שלו ממש, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.