פרשת ויקרא
"וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע" (ויקרא ה יח)
מצוות עשה על אדם שהוא מסופק אם חטא בחטא מהחטאים הגדולים, שאדם מתחייב בעשותו אותם בזדון כרת ובשגגה חטאת קבועה, שיביא על ספיקו קרבן 'אשם תלוי'.
וחיוב זה הוא באופן שהתחדש עליו הספק בענין כזה: כגון שהיו לפניו שתי חתיכות, אחת חֵלֶב האסור באכילה, ואחת שומן כשר, ואכל אחת מהן ונאבדה האחרת, ודואג בנפשו מחמת שאינו יודע אם של חלב אכל או של שומן אכל, הקרבן הבא על הספק הזה נקרא אשם תלוי. ומילת 'תלוי' נאמרת על כל דבר שראוי לבוא אחריו ענין שיגלה בו מה שלא נודע בו מקודם, כגון כאן, שאם יוודע לו אחר כך שאכל חלב, הרי התברר שהקרבן הראשון לא הספיק לו, וצריך להביא עוד קרבן אחר הנקרא חטאת קבועה, להשלמת כפרתו. ואם יתברר לו שאכל את החתיכה המותרת, הרי התברר שאינו צריך עוד לקרבן אחר.
וציווי קרבן זה נאמר בפסוקים 'ואם נפש כי תחטא… והביא איל תמים מן הצאן… וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע'. כלומר, הקרבן הוא על היותו 'לא ידע' אם שגג או לא שגג.
משרשי המצוה, שיהא האדם זהיר וירא חטא, ויעיין בכל מעשיו עיון טוב, שלא יכשל בדבר עבירה, ועל כן הצריכתו התורה להביא קרבן כשלא נזהר יפה במעשיו עד כדי שנוצר לו ספק זה. והראיה לכך שהקרבן בא על חוסר הזהירות ולא על החטא עצמו, שהרי אם לאחר זמן נודע לו בוודאות שחטא – עליו להביא קרבן חדש, ולא התכפר לו החטא בקרבן הקודם, ואם כן זו ראיה שהאשם התלוי בא על עצם הדבר שלא נזהר ומחמת כן התעורר לו ספק אם חטא.
ונוהגת מצוה זו בזמן שבית המקדש קיים, באנשים ובנשים. והעובר עליה ולא הקריב קרבן זה כאשר אירע לו ספק המחייבו, ביטל מצוות עשה.