פרשת צו
"לא יניח ממנו עד בקר" (ויקרא ז טו)
מצוות לא תעשה, שלא להשאיר שום דבר מקרבן התודה עד הבוקר, כלומר עד למחרת יום זביחתו. שנאמר בקרבן תודה 'לא יניח ממנו עד בקר'. וממנו למדנו לשאר קדשים גם כן, שכל מה שישאר מהם אחר זמן אכילתו, שהוא נקרא 'נותר', וחייב לשורפו, וכמו שיבואר במצוה הבאה.
"והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף" (ויקרא ז יז)
מצוות עשה לשרוף את ה'נותר', והוא בשר הקדשים שנשאר אחר שעבר זמן אכילתם המוגבל להם, שנאמר 'והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף', ושריפה זו היא מצות עשה. וכן יש מצוות עשה לשרוף את בשר הפיגול (-בשר שהוקרב במחשבה פסולה).
משרשי המצוה, לפי שטבע כל בשר להיפסד בשהייה ולבא לידי חסרון, על כן להגדלת ענין הקרבן נצטוינו לשורפו מיד ולבערו מן העולם, כדי שלא יקוץ אדם בו ובריחו. ותכלית הכליון הגמור הוא על ידי האש, יותר מן הפירור או הזרייה לרוח או כל דבר אחר.
גם מלבד זה יש בדבר רמז לבטחון בה' יתברך ברוך הוא, שלא יהא אדם נמנע מלאכול כל צורכו כדי להשאיר ליום המחר, בראותו כי הא-ל יצוה לכלות בשר קדש משעברה שעתו כליון גמור, ולא רצה שיהנה בו בריה אחרת לא אדם ולא בהמה.
ונוהגת מצוה זו בזמן שבית המקדש קיים, בכהנים.