הלכות תשובה / פרק שלישי
ט) שנים הם המומרים מישראל, המומר לעבירה אחת, והמומר לכל התורה כולה. מומר לעבירה אחת, זה אדם שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון, והורגל ונתפרסם בה, אפילו היתה זו עבירה מן העבירות הקלות [שאין בהן כרת או מיתת בית דין], כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז, או להקיף פאה שבראשו, ונמצא כאלו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו, הרי זה מומר לאותו דבר, והוא – ובתנאי שיעשה כן להכעיס, ללא הנאה. מומר לכל התורה כולה, כגון החוזרים לדתי העובדי כוכבים בשעה שגוזרין גזרה, וידבק בהם מרצונו, ויאמר, מה בצע לי להדבק בישראל שהם שפלים ונרדפים, טוב לי שאדבק באלו שידם תקיפה, הרי זה מומר לכל התורה כולה.
י) מחטיאי הרבים כיצד, אחד [-בין ש]שהחטיא בדבר גדול, כגון ירבעם בן נבט, וצדוק ובייתוס, ואחד [-ובין ש]שהחטיא בדבר קל, אפילו אם גרם לרבים לבטל מצות עשה, ואחד האונס אחרים עד שיחטאו, כמנשה מלך יהודה שהיה הורג את ישראל עד שיעבדו עבודת כוכבים, או שהטעה אחרים והדיחם לעבור עבירות, כל אחד מאלו הוא בכלל מחטיאי הרבים.
יא) הפורש מדרכי צבור, ואף על פי שלא עבר עבירות ממש, אלא נבדל מעדת ישראל, ואינו עושה מצות בכללן, ולא נכנס בצרתן, ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ, וכאילו אינו מהן, הרי זה אין לו חלק לעולם הבא.
העושה עבירות ביד רמה, כיהויקים מלך יהודה, בין שעשה קלות בין שעשה חמורות, אין לו חלק לעולם הבא. וזהו הנקרא 'מגלה פנים בתורה', מפני שהעיז מצחו וגילה פניו ולא בוש מדברי תורה.