שיעור מס' 13

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָה וּמָרוֹר.

פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָם, עַל שׁוּם מָה, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל, וַיִּקֹּד הָעָם וְיִשְׁתַּחֲווּ.

מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה, עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם.

מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵיהֵם בַּעֲבֹדָה קָשָה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.

֍            ֍            ֍

אחרי שהובאו כמה וכמה ענינים מסיפור יציאת מצרים, מבאר לנו בעל ההגדה מהו השיעור המועט ביותר של סיפור יציאת מצרים שחייב אדם לספר בלילה הזה, שאם לא סיפרו – לא יצא ידי חובתו כלל, וגם סיפור קצר זה צריך להעשות בדרך שאלה ותשובה, שכל אחד מישראל ישאל את שלשת השאלות הללו, וישיב את התשובות המובאות אחריהן:

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר לכל הפחות שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, והיינו שלשה ענינים אלו שתוכנם מבואר להלן [ולא רק את שלשת המילים הללו], לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ במצוות סיפור יציאת מצרים, וְאֵלוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה וּמָרוֹר.

פֶּסַח – קרבן הפסח, שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָם, עַל שׁוּם מָה? ומשיב: עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַים, כי ענינה של מכת בכורות היתה בכך שכביכול 'היכה' ה' את מזל טלה, שהוא ה'בכור' של המזלות, ומצרים היו עובדים אותו ומקבלים ממנו את השפע שלהם, וכשהוכה אותו מזל ממילא הוכו כל הבכורות שתחת שלטונו והשפעתו, והמאמינים בו, וכיון שישראל באותו זמן היו גם הם עובדים לטלה [הגם שהיו מאמינים בה', חשבו שיכולים הם לקבל שפע גם ממזל זה], היה מן הראוי שגם הבכורות של ישראל ימותו יחד עם הבכורות של מצרים, ולכן ציוה עליהם ה' ליטול את הטלה קודם לפסח, לקושרו למיטה, לשוחטו ולתת את דמו על המשקוף והמזוזות, כדי להראות ולהוכיח שאין להם חלק ונחלה במזל זה, ועל ידי זה ניצלו הבכורות של ישראל מאותה מכה, שֶׁנֶּאֱמַר, 'וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַים בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַים, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל, וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ', ולא היתה הצלה זו דומה להצלה שהיתה לישראל בשאר המכות, שהיו המכות מכוונתו מתחילה רק למצריים, ולא היתה סיבה שישראל ייענשו איתם, אלא כאן היתה המכה ראויה להתפשט מעצמה לכל הבכורות שתחת השפעת מזל טלה, ובפרט שגם ישראל עבדו לאותו מזל, ועשה להם ה' הצלה מיוחדת, ולזכר הצלה זו אמרה התורה להקריב קרבן פסח.

מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? כי המצה שאכלו ישראל באותו לילה שיצאו ממצרים היתה לזכר העוני והשעבוד שהיה להם במצרים, אבל המצה הזו, שאנו אוכלים בכל הדורות, מדוע נצטוונו בה. ומשיב, עַל שׁוּם היציאה בחפזון שיצאו ממצרים עד כדי כך שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ, עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, ולזכר אותה מהירות של הגאולה אנו אוכלים מצות בלילה זה, ומוכיח את החפזון הגדול שיצאו בו ממצרים, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם, ובכל אותו זמן שיצאו ממצרים, עד שהגיעו לסוכות, לא החמיץ הבצק שבידם, מחמת המהירות העצומה שבה הוציא אותם הקדוש ברוך הוא ממצרים.

מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? ומשיב, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַים, וזהו רמז למרירות הנפשית, שהעבידום המצרים בעבודות פרך, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.