שיעור מס' 14

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרַיִם. לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׂבַּע לַאֲבֹתֵנוּ.

לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה, הַלְלוּיָהּ.

הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה', הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'. יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה'. רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה', עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ. מִי כַּה' אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, מְקִימִי מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן, לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים, עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ. מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת, אֵם הַבָּנִים שִׂמְחָה. הַלְלוּיָהּ.

בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַים, בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז, הָיְתָה יְהוּדָּה לְקָדְשׁוֹ, יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו. הַיָּם רָאָה וַיַּנֹס, הַיַרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר. הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים, גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן. מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס, הַיַּרְדֵן תִּסֹּב לְאָחוֹר, הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים, גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן. מִלְּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ, מִלְּפְנֵי אֱלוֹהַ יַעֲקֹב. הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם, חַלָּמִיש לְמַעְיְנוֹ מָיִם.

֍            ֍            ֍

עתה מבאר בעל ההגדה את התועלת שנמשכה לישראל מיציאת מצרים לכל הדורות העתידיים:

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַים, ואפילו בדורות של הגלות, שלכאורה הפסידו ישראל את המעלה שהיתה להם ביציאת מצרים להיות בני חורין בארצם, שֶׁנֶּאֱמַר, 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרַים', ומלשון 'עשה ה' לי' יש ללמוד שלֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, 'וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ', והטעם לכך, כיון שעל ידי יציאת מצרים קנינו בנפשינו את שרשי האמונה, והכרנו במציאות ה' יתברך שהוא הסיבה הראשונה לקיום העולם, וראינו את השגחתו הפרטית על בני האדם, והנהגתו בנתינת שכר ועונש, והתאמתה אצלינו הנבואה של משה רבינו, ולאחר מכן זכינו לקבל את התורה והמצוות אשר הם חיינו ואורך ימינו. ומיציאת מצרים נמשכה ירושת הארץ, ומעלת האומה כולה, על מלכיה, שריה, כהניה וכל עם הארץ, וקדושת בית המקדש והשראת השכינה, וכן ענין הנבואה בישראל, הכל נמשך מיציאת מצרים. כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה ניסים ומופתים בכל דור ודור, כיון שלא כל הדורות זכאים להנהגה כזו של ניסים גלויים, ולכן ציונו שנעשה תמיד זכר ליציאת מצרים, באופן שיעבור הזכרון של ניסים אלו מאב לבן ומדור לדור, ויתמידו בנו האמונות האמיתיות, ולא ימושו מאיתנו לעולם.

וכוונת רבן גמליאל היא שכאשר מקיים האדם את סיפור יציאת מצרים, ומתפעל מענין הניסים שאירעו באותו זמן, כאילו הוא ראה אותם בעיניו, ויאמין ביסודות האמונה שלמדנו שם, הרי הוא מראה עצמו כאילו הוא יצא מצרים, ומקיים בכך את המצוה כתיקונה.

לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, שיהיו בני חורין שאינם כפופים לשום אדם, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, כי גם בהיות ישראל משועבדים במצרים לא היתה נפשם שפלה כנפש העבדים שלא טעמו טעם חירות, אלא היו מצטערים תמיד על כך ושרויים ביגון על עבדותם, והוציאם ה' לשמחה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, כי בהיותם עבדים לא יכלו לנוח בשום יום, לא בשבתות ולא בימים אחרים, והיו כל ימיהם באבלות, ויצאו בבת אחת לחג הפסח שהוא יום טוב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, כי בהיותם במצרים היו שרויים באפילת הדעת, כי לא קנו עדיין את יסודות האמונה, ויצאו לאור גדול של ידיעת האמונה והכרת ה', וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, שהיו משועבדים כעבדים גמורים, ויצאו לגאולה מעבדות זו, וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה, הַלְלוּיָהּ.

בשונה מכל הפעמים האחרות, ההלל שנאמר בתוך ההגדה מחולק לשנים, חציו הראשון נאמר עתה, לפני הסעודה, ומברכים בסיומו ברכת 'גאל ישראל', וחציו השני נאמר לאחר הסעודה וברכת המזון, בסוף הסדר. והטעם לכך, כיון ששני הפרקים הראשונים נאמרו על גאולת מצרים, ואחריהם מברכים ברכת הגאולה, מקיימים מצוות אכילת מצה ומרור, אוכלים את סעודת החג, ורק אחר כך אומרים את חלקו השני של ההלל, העוסק בענין הגאולה העתידה, במלחמת גוג ומגוג ותחיית המתים.

הַלְלוּיָהּ, ומי הם הראויים להלל את ה', הַלְלוּ עַבְדֵי ה', כי רק הם ראויים להללו ולשבחו, ולא שאר בני האדם. ואת מי נהלל, הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה', כי את עצמותו של ה' לא נוכל להשיג כלל וממילא גם לא נוכל להלל, אלא אנו משיגים רק את שם ה' כפי שהתגלה לנו על ידי הנביאים, ואת אותו השם אנו מהללים, כי יותר מכך לא נשיג. ומה הוא הזמן הראוי להלל בו את ה', יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה – מזמן יציאת מצרים, שאז הכירו הכל בהשגחתו הפרטית על בני האדם, וְעַד עוֹלָם, כי מעתה יידעו בני אדם לעולם את ענין ההשגחה של ה' בברואים. והיכן הם המקומות שמהללים את שם ה', הרי זהו בכל העולם, כי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ – ממזרח העולם ששם זורחת השמש, עַד מְבוֹאוֹ – עד מערבו ששם באה השמש בלילה, מְהֻלָּל שֵׁם ה', כי כל הגויים מכירים בקיום הסיבה הראשונה לבריאת כל העולמות, אבל רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה' – ה' מרומם בפי כל הגויים, וחושבים הם שלגודל רוממותו אינו משגיח על הפרטים ועל מעשי בני האדם, וסבורים הם שרק עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ, ולא על בני האדם שבארץ. אבל האמת אינה כן, אלא מִי כַּה' אֱלֹהֵינוּ, שאף על פי שהוא באמת רם ונישא, הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, בכל זאת הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, כי השגחתו חופפת ומלווה את כל מעשי בני האדם, ומחמת גודל השגחתו, לעיתים הוא משנה את הטבע, מְקִימִי מֵעָפָר דָּל – מקים הוא את הדל מעפר דלותו, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים את האֶבְיוֹן, שאין לו כלום, וכפי שהרים את ישראל במצרים משפלותם ודלותם, ואף על פי שהמערכות השמימיות יחייבו שאותו אדם יהיה עני ודל, הקדוש ברוך הוא יגביהנו לרום המעלה, לְהוֹשִׁיבִי במקום גבוה וחשוב, עִם נְדִיבִים, ולא רק עם נדיבים מעם אחר שלא הכירוהו בשפלותו, אלא עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ, הגם שהכירוהו בדלותו, ובדרך כלל אינם מכבדים את העני שעלה לגדולה, וכן מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת – נוטל ה' את האשה העקרה, שהיתה דואגת ועצובה מחמת שאין לה ילדים, והופך את הטבע ואת המזלות, עד שתהיה היא אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. ולכן, הַלְלוּיָהּ – עליכם, עבדי ה', להלל את ה' על גבורתו, על כל העולמות.

עתה מביא ראיה לכל הדברים הללו בענין הנהגת ה', מיציאת מצרים עצמה: בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַים, כשיצאו בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז – מאומה המדברת בלשון לועזית, שאינה לשון הקודש, הָיְתָה יְהוּדָּה לְקָדְשׁוֹ, כי תמיד היה שבט יהודה מקודש ומובחר יותר, כמלך על שאר השבטים, והם שקפצו ראשונים למי ים סוף וקידשו את שם ה', יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו. וכיון שהיו יהודה וישראל קודש לה', לכן הַיָּם רָאָה, וַיָּנֹס, כמי שבורח ונס מפני הגיבור ממנו, וכן הַיַרְדֵּן, יִסֹּב לְאָחוֹר, כשהגיעו יהושע בן נון וישראל לעבור בו כדי להכנס לארץ ישראל. הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים בזמן מתן תורה, שכל ההרים נמסו מלפני ה', והר סיני הזדעזע כולו מפני שירד עליו ה', והגְּבָעוֹת גם הם קיפצו כִּבְנֵי צֹאן. ושואל המשורר, מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס, הַיַּרְדֵן תִּסֹּב לְאָחוֹר, הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים, גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן, והרי אין זו ההנהגה הטבעית והרגילה שלכם. ומשיבים לו, שבאמת לא היה הדבר בדרך הטבע, אלא היה השינוי בקריעת ים סוף ובקיעת הירדן מִלִּפְנֵי אָדוֹן העולם שהוא ברא את הכל ושולט על הכל, חוּלִי אָרֶץ – והוא מחולל הארץ ומייסדה, מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַ יַעֲקֹב – ובהיותו אלוקי עם יעקב שידד את הטבע וביטלו, כדי להציל את עמו ישראל מיד המצרים. ואין לצתמוה על שינוי זה, כיון שבבריאת העולם עשה ה' מהמים ארץ, כך עתה יעשה בהיפך, הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם – יהפוך הוא את האבן למים, ואפילו את האבן החזקה ביותר, שהיא החַלָּמִישׁ יהפוך לְמַעְיְנוֹ מָיִם, ובקריעת ים סוף עשה ה' מהמים אבנים, כדי שיוכלו ישראל לעבור שם, ובמדבר עשה ה' מהאבן מים, כדי שיוכלו ישראל לשתות.