וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר. וַיָּגָר שָׁם מְלַמֵּד שֶׁלֹא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶן. בִּמְתֵי מְעָט כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבוֹתֶיךָ מִצְרַיְמָה, וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. וַיְהִי שָׁם לְגוֹי מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם. גָּדוֹל, עָצוּם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִשְׁרְצוּ וַיִרְבּוּ וַיַעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם. וָרָב, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי.
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ, וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. וַיְעַנּוּנוּ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם, וַיִבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה, אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס. וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, וַיַעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ.
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיְהִי בַיָמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַים, וַיֵאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבוֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּוֹר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ, אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק ואֶת יַעֲקֹב.
֍ ֍ ֍
כיון שבפסוקים אלו הפותחים ב'ארמי אובד אבי' מתואר כל סדר ירידת ישראל למצרים ועלייתם לשם, והם הפסוקים שאומר כל אדם מישראל כשמביא את הביכורים לבית המקדש, בחר בעל ההגדה בפסוקים אלו לאומרם בלילה זה, בו אנו מצווים על סיפור יציאת מצרים, ולכן מביא הוא עתה את הפסוקים הללו, וכך נאמר שם (דברים כו): (ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: (ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: (ז) וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: (ח) וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וכיון שבפסוקים אלו נרמזו הענינים בקיצור, מבאר אותם בעל ההגדה על ידי הבאת פסוקים נוספים המאריכים בפרטי הדברים הנרמזים בפרשה זו של הבאת הביכורים:
'וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה', היה יעקב באותה שעה אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר – מוכרח לרדת על פי רצון ה', כי יעקב אבינו התיירא לרדת למצרים, וכאילו הקדוש ברוך הוא הכריחו לרדת לשם בסיבת יוסף בנו, כדי לקיים את הכוונה הראשונה שהתגלתה לאברהם אבינו, לגלות את ההשגחה הפרטית החופפת על עם ישראל, כאשר יוציאם ה' משם באותות ובמופתים.
'וַיָּגָר שָׁם', אין הכוונה לתאר את המצב לאחר שירדו למצרים, אלא את כוונת יעקב ובניו בשעת הירידה, ופסוק זה מְלַמֵּד שֶׁלֹא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ על דעת לְהִשְׁתַּקֵעַ בְּמִצְרַיִם, אֶלָּא לָגוּר שָׁם לזמן קצר ודרך מקרה, עד שיסתיימו שנות הרעב, שֶׁנֶּאֱמַר, 'וַיֹאמְרוּ בני יעקב אֶל פַּרְעֹה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶן', ובודאי לא שיקרו בדבריהם אל פרעה, אלא אמרו לו את האמת, שאין רצונם וכוונתם להשתקע במצרים, אלא לגור שם לזמן קצר, עד סיום שנות הרעב.
'בִּמְתֵי מְעָט', והיינו בשבעים נפש שהיו עם יעקב, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר בדברי משה רבינו לישראל, 'בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבוֹתֶיךָ מִצְרַיְמָה', כי היו אז מעוטים בכמותם, שהיו רק שבעים, ושפלים באיכותם, שהלכו להשתעבד תחת יד המצריים, וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב', כי באותם שנים התרבו בכמותם ריבוי מופלג, והתעלו באיכותם עד שהגיעו למעלה העליונה, להיות לעם הנבחר על ידי ה'.
'וַיְהִי שָׁם לְגוֹי', ופסוק זה מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים – מסומנים ומובדלים שָׁם, כי היו שונים מהמצריים בכל ענייניהם ומנהגיהם, ולשון 'גוי' מוכיחה שתמיד היו ישראל נחשבים כאומה בפני עצמה, ולא התערבו במצריים ולא נטמעו בהם, כפי שקורה בדרך כלל לאומה הבאה לזמן רב לגור בארץ אחרת.
'גָּדוֹל' – גדלו ישראל בכמות, וזהו פלא גדול, כי על אף שלא התערבו בהם אחרים ולא נוספו עליהם אנשים מאומות אחרות, בכל זאת התרבו ישראל ריבוי עצום ובלתי טבעי, 'עָצוּם' – היו חזקים בכוחם, ואף על פי שהיו נולדים ששה ששה יחד, ובדרך כלל תאומים הם חלשים כיון שכל אחד מקבל רק חלק מכח האם, וכל שכן כשנולדים ששה יחד, בכל זאת היו כולם חזקים בגופם. והראיה לשלשת הדברים הללו [שהיו מובדלים, שהיו מרובים ושהיו חזקים] כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל [והיינו שהיו ניכרים כ'בני ישראל' ולא נטמעו במצרים] פָּרוּ וַיִשְׁרְצוּ, וזו לשון ריבוי לא טבעי, וַיִרְבּוּ בגובה קומתם וַיַעַצְמוּ בכח גופם בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם'.
עתה מוסיף בעל ההגדה דרשה נוספת, כי בדרך הטבע הילדים צריכים שמירה יתירה מפני מחלות וסכנות התוקפות אותם, ואם אין ההורים מגדלים אותם כראוי בזהירות ובהגנה, מתים רבים מהם, אמנם במצרים לא היה הדבר כן, כיון שמחמת תוקף השעבוד והצרות לא היו ההורים פנויים להשגיח כראוי על ילדיהם ולגדלם: 'וָרָב' ואף על פי כן התרבו ילדי היהודים בהשגחת ה' ובחמלתו עליהם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, שהיו הילדים גדלים כעשב השדה, הצומח מעצמו ללא טיפול אדם, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים – בקישוטים יפים, כי היו הילדים גדלים מעצמם ביופיים ובמידותיהם הטובות בלא שיחנכו ויגדלו אותם, אלא נולדו מעצמם בשלימות הראויה, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וזהו משל על שלימות הגוף ותיקון המידות, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה – אך היו עדיין ללא תורה ומוסר, שהם המשלימים את האדם. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, כיון שלא קיבלו את התורה ולא היו להם מצוות שעל ידם יזכו לגאולה, לכן ניתנו להם שתי מצוות, דם פסח ודם ברית מילה, ובזכותם נגאלו.
'וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ, וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה'. וכך יש לדרוש את הפסוק, 'וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים', החשיבו אותנו המצרים כאנשים רעים [שהרי לא נאמר 'וירעו לנו' אלא 'וירעו אותנו'], וחשדו בנו שנשלם רעה תחת טובה ונילחם בהם, ומביא לכך ראיה מפסוק אחר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בדברי פרעה לעמו, 'הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ, פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם בָּנוּ, וְעָלָה מִן הָאָרֶץ', הרי שאף על פי שלא עשו להם ישראל שום רעה, חשדום שינהגו כאנשים רעים וילחמו בהם, ומחמת כן התחכמו להשתעבד בהם.
'וַיְעַנּוּנוּ', כי מחמת חששם שישראל ילחמו בהם רצו לענות אותם ולהתיש כוחם תמיד, והעינוי היה כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, 'וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם. וַיִבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה, אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס'.
'וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה', כי מלבד מה שהיו כל ישראל משועבדים לפרעה מלך מצרים לבנות לו ערים, וכמו שנאמר לעיל, גם היה כל אחד ואחד מהמצריים משתעבד כרצונו ביהודים, כאילו היו עבדיו ושפחותיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, 'וַיַעֲבִדוּ מִצְרַים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ', ועבודה זו היתה קשה יותר, כיון שהמלך בעבודתו נותן סדר מסוים כפי הראוי לעבודת כל אחד, ואילו המון העם היו משתעבדים בהם כרצונם, ולכן עבודה זו קרויה 'פרך'.
עוד נאמר שם, 'וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ'. וגם את הפסוק הזה דורש בעל ההגדה, שלא נחשוב שבכייתם וצעקתם היתה כדרך העבדים הצועקים חמס נגד אדוניהם, אלא 'וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ', שהיתה זעקתם דרך תשובה ובקשה אל ה' אלוקיהם שיחמול עליהם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, 'וַיְהִי בַיָמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַים, וכיון שכל המון העם המצריים יצאו לרחובות לבכות ולהספיד את המלך, הצטרפו אליהם ישראל, אך לא היתה כוונתם באמת לבכות על המלך, אלא וַיֵאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבוֹדָה, וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה', כי ה' היודע תעלומות לב הבין את כוונת זעקתם.
'וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ', כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, אך שמיעה זו לא היתה לבדה סיבה לגאול אותם, אלא שהצטרפה לכך זכות אבותם, וַיִּזְכּוֹר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם, אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב'.