וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ, זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים. וְאֶת עֲמָלֵנוּ, אֵלוּ הַבָּנִים. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן. וְאֶת לַחֲצֵנוּ, זֶה הַדְּחַק, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַים לֹחֲצִים אֹתָם.
וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל, וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים, לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַים מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה'. וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ. וְהִכֵּיתִי כָּל בְכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַים, אֲנִי וְלֹא שָׂרָף. וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ולֹא שָּׁלִיחַ. אֲנִי ה', אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר.
בְּיָד חֲזָקָה, זוֹ הַדֶּבֶר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, הִנֵּה יַד ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים, בַּחֲמֹרִים, בַּגְּמַלִּים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד. וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, זוֹ הַחֶרֶב, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, נְטוּיָה עַל יְרוּשָלַיִם. וּבְמֹרָא גָּדֹל, זוֹ גִלּוּי שְׁכִינָה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים, וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַים לְעֵינֶיךָ. וּבְאֹתוֹת, זֶה הַמַּטֶה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדְךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת. וּבְמֹפְתִים, זֶה הַדָּם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן. דָּבָר אַחֵר, בְּיָד חֲזָקָה שְׁתַּיִם, וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה שְׁתַּיִם, וּבְמֹרָא גָּדֹל שְׁתַּיִם, וּבְאֹתוֹת שְׁתַּיִם, וּבְמֹפְתִים שְׁתַּיִם.
אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַים, וְאֵלוּ הֵן, דָּם, צְפַרְדֵעַ, כִּנִּים, עָרוֹב, דֶּבֶר, שְׁחִין, בָּרָד, אַרְבֶּה, חֹשֶׁךְ, מַכַּת בְּכוֹרוֹת. רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים, דְּצַ"ךְ עַדַ"שׁ בְּאַחַ"ב.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת, בְּמִצְרַים מַה הוּא אוֹמֵר, וַיֹאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה, אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא, וְעַל הַיָּם מַה הוּא אוֹמֵר, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַים, וַיִירְאוּ הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדוֹ. כַּמָה לָקוּ בְאֶצְבַּע, עֶשֶׂר מַכּוֹת. אֱמוֹר מֵעַתָּה, בְּמִצְרַים לָקוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל אַרְבַּע מַכּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. עֶבְרָה אַחַת, וָזַעַם שְׁתַּיִם, וְִצָרָה שָׁלשׁ, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים אַרְבַּע. אֱמוֹר מֵעַתָּה , בְּמִצְרַיִם לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה ומַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל חָמֵשׁ מַכּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. חֲרוֹן אַפּוֹ אַחַת, עֶבְרָה שְׁתַּיִם, וָזַעַם שָׁלושׁ, וְצָרָה אַרְבַּע, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים חָמֵשׁ. אֱמוֹר מֵעַתָּה, בְּמִצְרַיִם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת.
֍ ֍ ֍
כיון שלא נאמר בהמשך הפסוק 'וירא אלקים את אשר עשו לנו' וכדומה, אלא מפורטים שוב דברים שונים, יש ללמוד מכך שכוונת הפסוק לעינויים נוספים שהיו המצריים עושים לנו במצרים, וכיון שהתייחסו הדברים לראיית ה', יש לדרוש שהיו אלו עינויים נסתרים, שלא ידע מהם אלא הקדוש ברוך הוא, וכך נדרש הפסוק: 'וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ', זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שהיו רבים מישראל פורשים מנשותיהם, כדי שלא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שהם פורשים מנשותיהם, וַיֵּדַע אֱלֹהִים, ועורר את ליבם לחזור זה לזו, כדי שיתרבו.
'וְאֶת עֲמָלֵנוּ', אֵלוּ הַבָּנִים, שהאדם עמל בגידולם, ובמצרים היו ישראל עמלים להסתירם ולגדלם במחבוא מפני המצריים, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר 'כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן', וזו היתה גם כן צרה נסתרת, כי גם המצריים בעצמם התביישו לפרסם בפני המון העם שהם משליכים את ילדי ישראל ליאור, והיו עושים זאת בסתר ובחשאי.
'וְאֶת לַחֲצֵנוּ', אין הכוונה ללחץ גופני, כי זה כבר נכלל במה שנאמר 'ויתנו עלינו עבודה קשה', אלא זֶה הַדְּחַק הנפשי, שלא די בכך שהיו מעבידים אותם בפרך, אלא לא היו נותנים להם מנוחה כלל, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, 'וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַים לֹחֲצִים אֹתָם', וגם דבר זה היה עינוי שאינו מפורסם, וה' הכיר בו.
עתה מפרש בעל ההגדה את הפסוק האחרון בענין זה: 'וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל, וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים'.
'וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים', ובאותו זמן היו שלש סיבות למנוע את יציאת ישראל ממצרים, א. כל המערכת השמימית וסידור הטבע היו נגד יציאת ישראל משעבודם במצרים, ב. המצריים עצמם התנגדו לכך בכל כוחם, ג. מזלם של מצרים היה חזק וגבוה באותו זמן, באופן שהיו מעותדים מצד המזלות לקבל שפע וטוב, ולכן כשבא הקדוש ברוך הוא להוציא את ישראל, עשה זאת לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, והיינו לא על ידי סידור המערכת השמיימית והשרים העליונים, כי כל אלו היו מנוגדים במצבם ליציאת ישראל ממצרים, אלא ה' בעצמו שהוא שולט על כל מערכת השמים ועל כל הטבעים הוא ששידד את המערכה והוציא את ישראל. ונגד הסיבה השניה, שהיו המצריים מתנגדים לכך, הכה ה' את כל הבכורות כדי להכניע את המצריים ולגרום להם לגרש את ישראל, ודבר זה נעשה על ידי ה' בעצמו, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף – לא על ידי קדחת השורפת את הגוף או מין מחלה אחרת, אלא ה' בעצמו הרג את הבכורות. ונגד הסיבה השלישית, שהיה מזלם של המצריים ברום המעלה, השחית ה' את מעלתו וקלקל את השפעתו, באופן שלא יוכל המזל להושיע את המצריים העומדים תחתיו, ודבר זה יכול לעשות רק ה' השולט על כל המזלות, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא כל הדברים הללו עשה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, 'וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה", וגם פסוק זה מתפרש באותה דרך: 'וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה', אֲנִי, וְלֹא מַלְאָךְ. 'וְהִכֵּיתִי כָּל בְכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַים', אֲנִי, וְלֹא שָׂרָף. 'וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים', אֲנִי, ולֹא הַשָּׁלִיחַ. 'אֲנִי ה", אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר, כי רק בכוחו של ה' לבטל את כל הכוחות העליונים ולשדד את מערכות הטבע כרצונו.
וכך נדרש המשך הפסוק, 'בְּיָד חֲזָקָה', זוֹ מכת הַדֶּבֶר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, 'הִנֵּה יַד ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים, בַּחֲמֹרִים, בַּגְּמַלִּים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד'. 'וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה', זוֹ הַחֶרֶב של מכת בכורות, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר לגבי המגיפה שהיתה בישראל בזמן דוד המלך 'וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, נְטוּיָה עַל יְרוּשָלַיִם', הרי שלשון 'נטויה' מלמדת על מכת הריגה, וגם במצריים הכוונה למכת בכורות, שבה נהרגו הבכורות. 'וּבְמֹרָא גָּדֹל', זוֹ גִלּוּי שְׁכִינָה, שהתגלתה שכינת ה' במצרים כדי להלקות ולבטל את כל הכוחות הרוחניים שהיו שם ולהרוג את הבכורות, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, 'אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי, בְּמַסֹּת, בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים, וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ', ומפסוק זה יש ללמוד שה'מורא הגדול' היה כבר במצרים, בזמן מכת בכורות, שכביכול ירד ה' בעצמו, ללא אמצעי, להכות את הבכורות ואת אלהי מצרים, ומחמת כן היה שם מורא גדול.
אחרי שהתבאר כיצד נרמזים בפסוק זה מכות דבר ובכורות, מבאר מסדר ההגדה כיצד רמוזים בו שאר המכות:
'וּבְאֹתוֹת', זֶה הַמַּטֶה – אלו הם המכות שנעשו על ידי המטה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר 'וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדְךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת'. והם מכות דם, צפרדע, כינים, ברד וארבה. 'וּבְמֹפְתִים', זֶה הַדָּם – אלו שלשת המכות הנותרות, שעניינם דם, והיינו מכת ערוב, שהיו החיות הטורפות נכנסות לבית המצריים ושופכות את דמם, ומכת שחין הנוצרת מעיפוש הדם בגוף האדם, ומכת חושך המשולה לדם, כמו שנאמר 'הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא', כי ה'דם' הוא רמז לאדמימות הנוצרת בעולם בזמן החשיכה, הרי שנרמזו בפסוק זה כל עשר המכות, ומוכיח שלשון 'מופתים' מרמזת על ענין הדם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, 'וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, דָּם וָאֵשׁ וְתִימֲרוֹת עָשָׁן'.
מוסיף מסדר ההגדה ומבאר כיצד ניתן לדרוש את עשרת המכות מהפסוק בדרך אחרת: דָּבָר אַחֵר – דרשה שונה לפסוק זה, 'בְּיָד חֲזָקָה', שהן שתי מילים, שְׁתַּיִם – מרמזות הן על שתי מכות. 'וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה', הרי אלו שְׁתַּיִם נוספות. 'וּבְמֹרָא גָּדֹל', שְׁתַּיִם. 'וּבְאֹתוֹת', אף שזו מילה אחת הרי זהו לשון רבים, שְׁתַּיִם – שתי מכות. 'וּבְמֹפְתִים', שאף זו לשון רבים, שְׁתַּיִם.
אֵלּוּ הם עֶשֶׂר המַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל המצרים בְּמִצְרַים, וְאֵלוּ הֵן, דָּם, צְפַרְדֵעַ, כִּנִּים, עָרוֹב, דֶּבֶר, שְׁחִין, בָּרָד, אַרְבֶּה, חֹשֶׁךְ, מַכַּת בְּכוֹרוֹת. ואמנם הבחירה במכות אלו לא היתה בדרך מקרה, אלא כל אחת מהמכות היתה מידה כנגד מידה למעשיהם של המצריים: א. דם, היה זה תגמול על כך שהיו המצריים משליכים את ילדי ישראל ליאור, וכאילו כל היאור התמלא בדמם של הילדים היהודיים. ב. צפרדע, כנגד צעקת בנות ישראל ובכייתם על בניהן המושלכים ליאור, וכאילו הצפרדעים יצאו מן היאור, ששם הטביעו את ילדי ישראל, לצעוק וליילל עמהן. ג. כינים, כיון שהיו משעבדים בהם בעיקר בעפר האדמה, לעשותו חומר ולבינים לבניית הערים, הוכה והתקלל העפר בעצמו והתהפך לכינים, לצער את המצריים. ד. ערוב, כיון שכל אחד מהמצריים היה מתעלל ביהודים כרצונו, נענשו בכך שנכנסו החיות הרעות לבתיהם, וכל אחת מהחיות טרפה כרצונה, ונהגה עמהם כדרך שהם נהגו עם ישראל. ה. דבר, כיון שישראל לא היו יכולים לרעות את צאנם מפני עבודתם למצריים, וכן היו המצריים גוזלים מהם את בהמותיהם, נענשו שמתו כל בהמותיהם במכה זו. ו. שחין, כיון שאילצו את ישראל לפרוש זה מזו, הוכו בשחין שגרם להם גם כן להתרחק זה מזו. ז. ברד, כיון שהיו המצריים מכים את ישראל באגרופים ובמקלות, ומגדפים אותם בקולם, באה עליהם מכת הברד שהכתה בהם, והרעים עליהם ה' בקולות וברקים. ח. ארבה, כיון שהיו המצריים גוזלים את תבואתם של ישראל מן השדות, באה עליהם מכה זו שכילתה את תבואתם. ט. חשך, כיון שהיו ישראל אצלם בחושך הגלות, באה אליהם מכת חושך שכיסתה את ארצם, ולבני ישראל היה אור. י. בכורות, כשם שהמצריים השמידו את ישראל שהם בניו של הקדוש ברוך הוא, כך הוא השמיד את בכורותיהם, ולקח עת בני ישראל לעם נבחר.
רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים: דְּצַ"ךְ עַדַ"שׁ בְּאַחַ"ב. וטעם הסימנים הללו, כי מצרים היתה מרכז הכפירה בה', והגויים שם התחלקו לשלש קבוצות, היו שלא האמינו כלל בקיומו של הקדוש ברוך הוא, היו שהאמינו בקיומו אך חשבו שאינו משגיח על העולם, והיו שחשבו שכוחו מוגבל כשאר שרי מעלה, ולכן אמר משה רבינו לפרעה מיד בתחילת שליחותו "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר", ובכך רמז לו את הסתירה לשלשת הקבוצות הללו, כי באומרו 'כה אמר ה" התייחס לעיקר קיומו של הקדוש ברוך הוא, ובאומרו 'אלוקי ישראל' התייחס להשגחתו בעולם, שבחר את עם ישראל מכל העמים, ובאומרו 'שלח את עמי' התכוון להוכיח שאין כוחו מוגבל, ולכן יכול הוא לצוות על אומה אחרת לשלח את עמו, ועל זה השיב לו פרעה דברי כפירה 'מי ה", ובכך כפר בקיומו, 'אשר אשמע בקולו', ובכך כפר בהשגחתו, כאומר שאין לו קול וציווי לאנשי העולם, 'לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח', ובכך אמר שאין כוחו אלא על עם ישראל, וכפר ביכולתו לעשות כרצונו בכל העולם, ולכן לא רצה לשלח את ישראל. וכנגד זה הוכה פרעה במיני מכות שונים, להוכיח לו את שלשת היסודות הללו, והחלוקה של המכות היא כפי שחילקם רבי יהודה בסימניו: דצ"ך הם המכות שבאו כדי להוכיח את קיומו של ה', ולכן קודם למכות אלו אמר משה רבינו לפרעה 'למען תדע כי אני ה". עד"ש הם המכות שבאו להוכיח את השגחתו, ולכן בתחילת מכת ערוב אמר משה רבינו לפרעה 'למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ', והיינו שהשגחת ה' חופפת על הארץ ויושביה. באח"ב הם המכות שבאו להוכיח את שליטתו של הקדוש ברוך הוא על כל הכוחות שבכל העולם, ולכן בתחילת מכת ברד אמר משה רבינו לפרעה 'בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ', והיינו שאין שום כח ושלטון נגד רצון ה'.
עתה מבאר מסדר ההגדה את הדרשות בענין המכות שקיבלו המצריים במצרים, והמכות שקיבלו על הים: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַים עֶשֶׂר מַכּוֹת, וְעַל הַיָם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת, הרי בְּמִצְרַים, ששם ידוע שקיבלו עשר מכות, מַה הוּא אוֹמֵר, 'וַיֹאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה, אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא', והגם שאמרו כן במכת כינים, היה זה כיון שראו שאינם יכולים לעשות את הכינים, ואז הבינו שגם שאר המכות אינן באות בדרך כישוף וכדומה, וכל עשרת המכות הללו מכונות 'אצבע אלקים', וְעַל הַיָּם מַה הוּא אוֹמֵר, 'וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַים, וַיִירְאוּ הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדוֹ', ואם כן יש ללמוד את הדברים זה מזה, כַּמָה לָקוּ המצריים בְאֶצְבַּע, עֶשֶׂר מַכּוֹת. ואם כן ב'יד' המוזכרת על הים, שיש בה חמש אצבעות, לקו פי חמש, אֱמוֹר מֵעַתָּה, בְּמִצְרַים לָקוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם, הָיְתָה שֶׁל אַרְבַּע מַכּוֹת, כי היתה המכה שלא כדרך הטבע, הוצרכה לבטל את ארבעת היסודות, שהם אש, אויר, עפר ומים, שֶׁנֶּאֱמַר בתהילים (פרק עז) לגבי ענין המכות שהיו במצרים, 'יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה, וָזַעַם, וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים'. וכך יש לדרוש פסוק זה, 'עֶבְרָה', זו מכה אַחַת, 'וָזַעַם', שְׁתַּיִם. 'וְִצָרָה', שָׁלשׁ. 'מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים', אַרְבַּע. נמצא שאותן עשר מכות שבמצרים היו מורכבות מארבעים מכות, וכיון שמדרשתו של רבי יוסי הגלילי למדנו שעל הים לקו פי חמש ממה שלקו במצרים, אם כן אֱמוֹר מֵעַתָּה, בְּמִצְרַים לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת.
רַבִּי עֲקִיבָא מוסיף על כך ואוֹמֵר, מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה ומַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַים הָיְתָה שֶׁל חָמֵשׁ מַכּוֹת, כי מלבד זאת שהוכו ארבעת היסודות, הוכתה גם ההרכבה של כל היסודות, שֶׁנֶּאֱמַר באותו פסוק עצמו שהביא רבי אליעזר, 'יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצַרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים', וכך יש לדרוש את הפסוק, 'חֲרוֹן אַפּוֹ', זו מכה אַחַת. 'עֶבְרָה', שְׁתַּיִם. 'וָזַעַם', שָׁלושׁ. 'וְצָרָה', אַרְבַּע. 'מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים', חָמֵשׁ. וכיון שעל הים לקו פי חמש ממה שלקו במצרים, אם כן אֱמוֹר מֵעַתָּה, בְּמִצְרַים לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת.