(י) וַתֹּ֤אמֶר אֶסְתֵּר֙ לַֽהֲתָ֔ךְ וַתְּצַוֵּ֖הוּ אֶֽל־מָרְדֳּכָֽי׃ (יא) כָּל־עַבְדֵ֣י הַמֶּ֡לֶךְ וְעַם־מְדִינ֨וֹת הַמֶּ֜לֶךְ יֹֽדְעִ֗ים אֲשֶׁ֣ר כָּל־אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֡ה אֲשֶׁ֣ר יָבֽוֹא־אֶל־הַמֶּלֶךְ֩ אֶל־הֶֽחָצֵ֨ר הַפְּנִימִ֜ית אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יִקָּרֵ֗א אַחַ֤ת דָּתוֹ֙ לְהָמִ֔ית לְ֠בַד מֵֽאֲשֶׁ֨ר יֽוֹשִׁיט־ל֥וֹ הַמֶּ֛לֶךְ אֶת־שַׁרְבִ֥יט הַזָּהָ֖ב וְחָיָ֑ה וַֽאֲנִ֗י לֹ֤א נִקְרֵ֨אתִי֙ לָב֣וֹא אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ זֶ֖ה שְׁלוֹשִׁ֥ים יֽוֹם׃ (יב) וַיַּגִּ֣ידוּ לְמָרְדֳּכָ֔י אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֶסְתֵּֽר׃ (יג) וַיֹּ֥אמֶר מָרְדֳּכַ֖י לְהָשִׁ֣יב אֶל־אֶסְתֵּ֑ר אַל־תְּדַמִּ֣י בְנַפְשֵׁ֔ךְ לְהִמָּלֵ֥ט בֵּית־הַמֶּ֖לֶךְ מִכָּל־הַיְּהוּדִֽים׃ (יד) כִּ֣י אִם־הַֽחֲרֵ֣שׁ תַּֽחֲרִישִׁי֮ בָּעֵ֣ת הַזֹּאת֒ רֶ֣וַח וְהַצָּלָ֞ה יַֽעֲמ֤וֹד לַיְּהוּדִים֙ מִמָּק֣וֹם אַחֵ֔ר וְאַ֥תְּ וּבֵית־אָבִ֖יךְ תֹּאבֵ֑דוּ וּמִ֣י יוֹדֵ֔עַ אִם־לְעֵ֣ת כָּזֹ֔את הִגַּ֖עַתְּ לַמַּלְכֽוּת׃ (טו) וַתֹּ֥אמֶר אֶסְתֵּ֖ר לְהָשִׁ֥יב אֶֽל־מָרְדֳּכָֽי׃ (טז) לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֜ים הַֽנִּמְצְאִ֣ים בְּשׁוּשָׁ֗ן וְצ֣וּמוּ עָ֠לַי וְאַל־תֹּֽאכְל֨וּ וְאַל־תִּשְׁתּ֜וּ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ לַ֣יְלָה וָי֔וֹם גַּם־אֲנִ֥י וְנַֽעֲרֹתַ֖י אָצ֣וּם כֵּ֑ן וּבְכֵ֞ן אָב֤וֹא אֶל־הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־כַדָּ֔ת וְכַֽאֲשֶׁ֥ר אָבַ֖דְתִּי אָבָֽדְתִּי׃ (יז) וַֽיַּעֲבֹ֖ר מָרְדֳּכָ֑י וַיַּ֕עַשׂ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־צִוְּתָ֥ה עָלָ֖יו אֶסְתֵּֽר׃
֍ ֍ ֍
(י) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ את תשובתה, אך לא רצתה לשולחו ישירות למרדכי, מחשש שעבדי המן יראו שהוא הולך וחוזר ממרדכי אל אסתר, וַתְּצַוֵּהוּ אֶל מָרְדֳּכָי – ציותה עליו שימצא דרך להעביר את הדברים אל מרדכי, על ידי שליח אחר.
(יא) וכך היתה תשובת אסתר למרדכי, כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, יֹדְעִים חוק זה [ולכן לא תוכל לתרץ עצמה שלא ידעה חוק זה, וגם לא יוכל המלך למחול לה על חטא זה, מאחר וזו פגיעה בפרהסיא במלך, כמו שהיה אצל ושתי], אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה, ללא חילוק מי הוא הנכנס, אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ, ואפילו לצורך גדול, אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית, אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא, אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית. לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב, וְחָיָה, ואמנם כיון שעצם החנינה ממוות היא חסד גדול מצד המלך, לא תוכל לחזור ולבקש בקשה נוספת גם על עמה, אלא יהיה די לה בכך שלא נהרגה בעצמה, וממילא לא תהיה כל תועלת מכך שתכנס אל המלך כעת. ומאידך, כיון שבדרכי ההשתדלות יש לעשות את הצעד הקרוב יותר לדרכי הטבע, הרי וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם, ואם כן מסתבר שיקרא לי המלך בימים הקרובים, ואז אוכל לבקש ממנו שיבטל את הגזירה, ומסתבר שאז אוכל ביתר קלות לבטל את הגזירה.
(יב) וַיַּגִּידוּ השלוחים ששלח התך לְמָרְדֳּכָי אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר.
(יג) וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר, אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים, כלומר, אל תחשבי שהעובדה שאת בבית המלך זהו דבר התלוי בעצמך, שעלית לגדולה מצד נפשך, והצלת היהודים היא תוצאה מכך, אלא להיפך, כיון שרצה ה' להכין הצלה ליהודים, גרם שתילקחי לבית המלך, באופן שכל תכלית מציאותך שם היא להצלת ישראל, ולמטרה זו עלית לגדולה.
(יד) ועוד הוסיף לומר לה, כי לכל צרה הבאה על ישראל יש זמן מסוים שבו הצרה עתידה להתבטל, וכאשר רוצה ה' להושיע את ישראל אינו מכין רק סיבה אחת לכך, כי לא יניח ה' את כל הצלת ישראל ביד אשה אחת, היכולה לבחור בטוב וברע, אלא בודאי הכין ה' סיבות נוספות שעל ידן יוכלו ישראל להוושע, ואם כן ההצלה של ישראל בודאי תבוא בזמן המיועד לה, או על ידי אסתר או באמצעות אחרים, כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת, שהיא העת המיועדת להצלת ישראל, בודאי רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ, כי מיד כשתתבטל המטרה שלשמה עלתה אסתר לגדולה, ולא יהא בכך צורך עוד, הרי תתבטל כל גדולתה. וכדי שלא תחשוב אסתר שמכל מקום הכין אותה ה' להצלה שתבוא לאחר ימים אחדים, כאשר יקרא לה המלך, אמר לה מרדכי וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת, שעתה היא העת המיועדת לביטול הגזירה, ואילו בעוד כמה ימים כבר יהיו סיבות אחרות שעל ידן תתבטל הגזירה, ולא יהיה בך צורך עוד.
(טו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי.
(טז) כיון שגם מתחילה לא חששה אסתר כלל על עצמה, אלא רק על טובת ישראל, לכן כשאמר לה מרדכי שגם בלעדיה יוושעו ישראל, והתועלת שבמעשיה תהיה רק להקדים את ישועתם לימים אלו, אמרה למרדכי לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי בדרך תפילה ותחנונים על אסתר [כי הגזירה בודאי תתבטל, והצום והתפילה היו על אסתר, שתצליח בשליחותה, ולכן אמרה 'צומו עלי'], וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לַיְלָה וָיוֹם, גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן, וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת – נגד חוקי המלכות, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי – גם אם יהרגני המלך, אָבָדְתִּי – רק אני אמות ואובד, ולא יהיה בכך נזק כולל לעם ישראל, כי ה' ימצא דרכים אחרות להושיעם מהצרה.
(יז) וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי בכל רחובות היהודים, וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר, לגזור תענית של שלשה ימים.