(א) וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַתִּלְבַּ֤שׁ אֶסְתֵּר֙ מַלְכ֔וּת וַֽתַּעֲמֹ֞ד בַּֽחֲצַ֤ר בֵּית־הַמֶּ֨לֶךְ֙ הַפְּנִימִ֔ית נֹ֖כַח בֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וְ֠הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁ֞ב עַל־כִּסֵּ֤א מַלְכוּתוֹ֙ בְּבֵ֣ית הַמַּלְכ֔וּת נֹ֖כַח פֶּ֥תַח הַבָּֽיִת׃ (ב) וַיְהִי֩ כִרְא֨וֹת הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־אֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֗ה עֹמֶ֨דֶת֙ בֶּֽחָצֵ֔ר נָֽשְׂאָ֥ה חֵ֖ן בְּעֵינָ֑יו וַיּ֨וֹשֶׁט הַמֶּ֜לֶךְ לְאֶסְתֵּ֗ר אֶת־שַׁרְבִ֤יט הַזָּהָב֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָד֔וֹ וַתִּקְרַ֣ב אֶסְתֵּ֔ר וַתִּגַּ֖ע בְּרֹ֥אשׁ הַשַּׁרְבִֽיט׃ (ג) וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לָּ֖ךְ אֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה וּמַה־בַּקָּֽשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְיִנָּ֥תֵֽן לָֽךְ׃ (ד) וַתֹּ֣אמֶר אֶסְתֵּ֔ר אִם־עַל־הַמֶּ֖לֶךְ ט֑וֹב יָב֨וֹא הַמֶּ֤לֶךְ וְהָמָן֙ הַיּ֔וֹם אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתִי לֽוֹ׃ (ה) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מַֽהֲרוּ֙ אֶת־הָמָ֔ן לַֽעֲשׂ֖וֹת אֶת־דְּבַ֣ר אֶסְתֵּ֑ר וַיָּבֹ֤א הַמֶּ֨לֶךְ֙ וְהָמָ֔ן אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה אֲשֶׁר־עָֽשְׂתָ֥ה אֶסְתֵּֽר׃ (ו) וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֤לֶךְ לְאֶסְתֵּר֙ בְּמִשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֔יִן מַה־שְּׁאֵֽלָתֵ֖ךְ וְיִנָּ֣תֵֽן לָ֑ךְ וּמַה־בַּקָּֽשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְתֵעָֽשׂ׃ (ז) וַתַּ֥עַן אֶסְתֵּ֖ר וַתֹּאמַ֑ר שְׁאֵֽלָתִ֖י וּבַקָּֽשָׁתִֽי׃ (ח) אִם־מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ וְאִם־עַל־הַמֶּ֨לֶךְ֙ ט֔וֹב לָתֵת֙ אֶת־שְׁאֵ֣לָתִ֔י וְלַֽעֲשׂ֖וֹת אֶת־בַּקָּֽשָׁתִ֑י יָב֧וֹא הַמֶּ֣לֶךְ וְהָמָ֗ן אֶל־הַמִּשְׁתֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶֽעֱשֶׂ֣ה לָהֶ֔ם וּמָחָ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה כִּדְבַ֥ר הַמֶּֽלֶךְ׃ (ט) וַיֵּצֵ֤א הָמָן֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא שָׂמֵ֖חַ וְט֣וֹב לֵ֑ב וְכִרְאוֹת֩ הָמָ֨ן אֶֽת־מָרְדֳּכַ֜י בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ וְלֹא־קָם֙ וְלֹא־זָ֣ע מִמֶּ֔נּוּ וַיִּמָּלֵ֥א הָמָ֛ן עַֽל־מָרְדֳּכַ֖י חֵמָֽה׃ (י) וַיִּתְאַפַּ֣ק הָמָ֔ן וַיָּב֖וֹא אֶל־בֵּית֑וֹ וַיִּשְׁלַ֛ח וַיָּבֵ֥א אֶת־אֹֽהֲבָ֖יו וְאֶת־זֶ֥רֶשׁ אִשְׁתּֽוֹ׃ (יא) וַיְסַפֵּ֨ר לָהֶ֥ם הָמָ֛ן אֶת־כְּב֥וֹד עָשְׁר֖וֹ וְרֹ֣ב בָּנָ֑יו וְאֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר גִּדְּל֤וֹ הַמֶּ֨לֶךְ֙ וְאֵ֣ת אֲשֶׁ֣ר נִשְּׂא֔וֹ עַל־הַשָּׂרִ֖ים וְעַבְדֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
֍ ֍ ֍
(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לתענית העם, וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת – היתה המלכות לבושה באסתר, כביכול, באופן שכל רואיה הכירו כי המלכות נאה לה, וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית, נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת, נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת, והיה זה בהשגחת ה', שמיד כשנכנסה לחצר ראה אותה אחשורוש.
(ב) אמנם לפי האמת לא עלה על דעת אחשורוש כלל שהגזירה האוסרת על כל אדם להכנס לחצר כוללת גם את אסתר המלכה, ולא חשב שתצטרך להמתין עד שיושיט לה את שרביט הזהב, ולכן, וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, שאף על פי שהיא מלכה אינה נכנסת מיד אלא היא עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר דרך ענווה, עד שיתן לה רשות להכנס, נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו בהנהגה זו, ולכן עשה רצונה לתת לה רשות מפורשת להכנס, וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר, וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט.
(ג) כיון שהבין אחשורוש מהנהגתה של אסתר שיש סיבה חשובה וגדולה לכך שהיא באה אל בית מלכותו, וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ, מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה – איזה נזק קרה לך, שבגללו באת לכאן, וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ – או מה הדבר שאת רוצה לקבל, שמחמתו באת, אפילו אם יהיה הדבר עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְיִנָּתֵן לָךְ.
(ד) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב – אם רצונו של המלך בכך, יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ – שכבר הכנתי, ובכך רצתה שלא ידחה אותה למחר. והסיבות שהזמינה גם את המן, א. כדי להראות לאחשורוש שאין לה שנאה עצמית להמן, אלא כל בקשתה היא להציל אותה ואת עמה. ב. כדי שתוכל להעמיד את טענותיה פתאום מול המן, באופן שלא יוכל להתכונן לכך, וגם יהיה זה במשתה היין, כשתוכל בקלות להטות את המלך לכעס גדול על המן, ולחרוץ את דינו מיד. ג. כיון שכאשר עולה האדם עד פסגת ההצלחה שוב מתחיל הוא לרדת, רצתה להעלות את המן עד המעלה הגדולה ביותר במלכות, שיהיה מוזמן למשתה עם המלך והמלכה, כדי שמכאן והלאה ירד בדרגתו עד לשאול.
(ה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מַהֲרוּ אֶת הָמָן, ואין זה דרך כבוד לאסתר שיבוא המן אל המשתה כשר חשוב המכבד את אסתר בביאתו, אלא שימהרו אותו לַעֲשׂוֹת אֶת דְּבַר אֶסְתֵּר, כעבד העושה את רצון אדוניו, וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר.
(ו) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן, מַה שְּׁאֵלָתֵךְ – מה את רוצה לצורך עצמך, וְיִנָּתֵן לָךְ, וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עבור אחרים, אפילו עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְתֵעָשׂ.
(ז) וַתַּעַן אֶסְתֵּר וַתֹּאמַר, שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי.
(ח) אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ שזו סיבה לקיים את שאלתי, וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב – אם הבקשה עצמה אינה סותרת לרצון המלך, אלא הדבר טוב בעיניו, לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי, יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם, וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ לבקש את הבקשה שאני רוצה לבקש.
(ט) מחמת רוע טבעו של המן, עד עתה לא היה שמח מימיו, כי בכל מעלה שהגיע אליה כבר רצה להגיע אל המעלה הבאה, וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא – רק באותו היום, שכבר הגיע אל המעלה הגבוהה ביותר ששייכת, שיהיה מעמדו שוה אל המלך, היה שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, אבל גם שמחה זו לא נמשכה זמן רב, וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם להשתחוות לו, וְאפילו לֹא זָע מִמֶּנּוּ מתוך פחד שיענישנו, וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה.
(י) אף על פי שרצה המן לחזור מיד אל בית המלך לבקש מאחשורוש שיעניש את מרדכי, וַיִּתְאַפַּק הָמָן ולא שב אל המלך מיד, וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו, וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ.
(יא) כיון שהסיבה שלא העניש המן את מרדכי עד עתה היתה כיון שלרוב חשיבותו של המן לא היה לפי כבודו להעניש יהודי בודד שאינו מכבדו, הקדים המן לבאר להם את הדבר, וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ, וְרֹב בָּנָיו, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ, וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ.