א וּבֹ֨עַז עָלָ֣ה הַשַּׁעַר֮ וַיֵּ֣שֶׁב שָׁם֒ וְהִנֵּ֨ה הַגֹּאֵ֤ל עֹבֵר֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־בֹּ֔עַז וַיֹּ֛אמֶר ס֥וּרָה שְׁבָה־פֹּ֖ה פְּלֹנִ֣י אַלְמֹנִ֑י וַיָּ֖סַר וַיֵּשֵֽׁב׃ ב וַיִּקַּ֞ח עֲשָׂרָ֧ה אֲנָשִׁ֛ים מִזִּקְנֵ֥י הָעִ֖יר וַיֹּ֣אמֶר שְׁבוּ־פֹ֑ה וַיֵּשֵֽׁבוּ׃ ג וַיֹּ֨אמֶר֙ לַגֹּאֵ֔ל חֶלְקַת֙ הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר לְאָחִ֖ינוּ לֶֽאֱלִימֶ֑לֶךְ מָֽכְרָ֣ה נָֽעֳמִ֔י הַשָּׁ֖בָה מִשְּׂדֵ֥ה מוֹאָֽב׃ ד וַֽאֲנִ֨י אָמַ֜רְתִּי אֶגְלֶ֧ה אָזְנְךָ֣ לֵאמֹ֗ר קְ֠נֵה נֶ֥גֶד הַיֹּֽשְׁבִים֮ וְנֶ֣גֶד זִקְנֵ֣י עַמִּי֒ אִם־תִּגְאַל֙ גְּאָ֔ל וְאִם־לֹ֨א יִגְאַ֜ל הַגִּ֣ידָה לִּ֗י וְאֵֽדְעָה֙ כִּ֣י אֵ֤ין זוּלָֽתְךָ֙ לִגְא֔וֹל וְאָֽנֹכִ֖י אַֽחֲרֶ֑יךָ וַיֹּ֖אמֶר אָֽנֹכִ֥י אֶגְאָֽל׃ ה וַיֹּ֣אמֶר בֹּ֔עַז בְּיוֹם־קְנֽוֹתְךָ֥ הַשָּׂדֶ֖ה מִיַּ֣ד נָֽעֳמִ֑י וּ֠מֵאֵת ר֣וּת הַמּֽוֹאֲבִיָּ֤ה אֵֽשֶׁת־הַמֵּת֙ קָנִ֔יתָ לְהָקִ֥ים שֵׁם־הַמֵּ֖ת עַל־נַֽחֲלָתֽוֹ׃ ו וַיֹּ֣אמֶר הַגֹּאֵ֗ל לֹ֤א אוּכַל֙ לִגְאָל־לִ֔י פֶּן־אַשְׁחִ֖ית אֶת־נַֽחֲלָתִ֑י גְּאַל־לְךָ֤ אַתָּה֙ אֶת־גְּאֻלָּתִ֔י כִּ֥י לֹֽא־אוּכַ֖ל לִגְאֹֽל׃
֍ ֍ ֍
(א) וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר – אל מקום מושב הסנהדרין, וַיֵּשֶׁב שָׁם, והיתה דעתו להזמין את הגואל הקרוב יותר, ששמו טוב, להציע לו שישא את רות, וְהִנֵּה אירע בהשגחת ה' דבר שלא היה רגיל להיות, שהַגֹּאֵל עֹבֵר שם, אֲשֶׁר דִּבֶּר עליו בֹּעַז. וַיֹּאמֶר לו בועז סוּרָה מדרכך ושְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי, וַיָּסַר מדרכו וַיֵּשֵׁב שם, במקום הסנהדרין.
(ב) וַיִּקַּח בועז עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר, וַיֹּאמֶר להם שְׁבוּ פֹה, וַיֵּשֵׁבוּ, כיון שנאמר בתורה 'לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם', ועד אותו דור היו סוברים שאיסור זה נאמר גם על עמוניות ומואביות, ואילו בועז קיבל מרבותיו שההלכה היא שרק 'עמוני' ו'מואבי' אסורים, אבל 'עמונית' ו'מואבית' מותרות להינשא לישראלים, וידע שאחרי שיבוא לישא בעצמו את רות לא יקבלו את דבריו, ולכן הקדים לומר הלכה זו בעוד שלא היה נוגע בדבר, כיון שהיתה רות מיועדת עתה לטוב, ורק אם לא ירצה טוב לישא אותה ישאנה בועז. וגם רצה שיהיו שם עשרה אנשים כדי לברך בפניהם ברכת חתנים.
(ג) וַיֹּאמֶר בועז לַגֹּאֵל, חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ, מָכְרָה – רוצה למכור נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב.
(ד) וַאֲנִי אָמַרְתִּי, כיון שאיני רוצה שתיפול נחלת אחינו לאיש זר, אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר, קְנֵה את חלק השדה של נעמי נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים כאן וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי, כיון שאתה קרוב ממני, והיה אִם תִּגְאַל, גְּאָל, וְאִם לֹא יִגְאַל, הַגִּידָה לִּי וְאֵדְעָה, כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל, וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ. וַיֹּאמֶר טוב, אָנֹכִי אֶגְאָל.
(ה) עתה גילה בועז לגואל שאינו יכול רק לקנות את חלק השדה של נעמי, אלא יצטרך להוסיף ולקנות את חלק השדה השני שנטלה רות בכתובתה, ובשונה מחלק השדה של נעמי הנקנה בכסף, הרי חלק השדה של רות נקנה רק על ידי שישא את רות לאשה, כדין יבום, וַיֹּאמֶר לו בֹּעַז, בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי, וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, אֵשֶׁת הַמֵּת קָנִיתָ – צריך אתה לקנות לאשה את רות, אשת המת, לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ, שנחלה זו תיקרא על שם המת.
(ו) וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לבועז, כיון שלֹא אוּכַל לִגְאָל לִי, באופן שתהיה השדה לבדה על שמי, וגם צריך אני לישא את רות לאשה, הריני חושש פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי, כיון שהוא חשב שגם מואבית אסורה להינשא לאדם מישראל, וחשש שאם ישאנה יהיו בניו ממנה פסולים, ולכן אמר לבועז, גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל.