(ט) וַיִּקָּֽרְא֣וּ סֹפְרֵֽי־הַמֶּ֣לֶךְ בָּֽעֵת־הַ֠הִיא בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁלִישִׁ֜י הוּא־חֹ֣דֶשׁ סִיוָ֗ן בִּשְׁלוֹשָׁ֣ה וְעֶשְׂרִים֮ בּוֹ֒ וַיִּכָּתֵ֣ב כְּֽכָל־אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה מָרְדֳּכַ֣י אֶל־הַיְּהוּדִ֡ים וְאֶ֣ל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִֽים־וְהַפַּחוֹת֩ וְשָׂרֵ֨י הַמְּדִינ֜וֹת אֲשֶׁ֣ר ׀ מֵהֹ֣דּוּ וְעַד־כּ֗וּשׁ שֶׁ֣בַע וְעֶשְׂרִ֤ים וּמֵאָה֙ מְדִינָ֔ה מְדִינָ֤ה וּמְדִינָה֙ כִּכְתָבָ֔הּ וְעַ֥ם וָעָ֖ם כִּלְשֹׁנ֑וֹ וְאֶ֨ל־הַיְּהוּדִ֔ים כִּכְתָבָ֖ם וְכִלְשׁוֹנָֽם׃ (י) וַיִּכְתֹּ֗ב בְּשֵׁם֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹ֔שׁ וַיַּחְתֹּ֖ם בְּטַבַּ֣עַת הַמֶּ֑לֶךְ וַיִּשְׁלַ֣ח סְפָרִ֡ים בְּיַד֩ הָֽרָצִ֨ים בַּסּוּסִ֜ים רֹֽכְבֵ֤י הָרֶ֨כֶשׁ֙ הָֽאֲחַשְׁתְּרָנִ֔ים בְּנֵ֖י הָֽרַמָּכִֽים׃ (יא) אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן הַמֶּ֜לֶךְ לַיְּהוּדִ֣ים ׀ אֲשֶׁ֣ר בְּכָל־עִיר־וָעִ֗יר לְהִקָּהֵל֮ וְלַֽעֲמֹ֣ד עַל־נַפְשָׁם֒ לְהַשְׁמִיד֩ וְלַֽהֲרֹ֨ג וּלְאַבֵּ֜ד אֶת־כָּל־חֵ֨יל עַ֧ם וּמְדִינָ֛ה הַצָּרִ֥ים אֹתָ֖ם טַ֣ף וְנָשִׁ֑ים וּשְׁלָלָ֖ם לָבֽוֹז׃ (יב) בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד בְּכָל־מְדִינ֖וֹת הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ בִּשְׁלוֹשָׁ֥ה עָשָׂ֛ר לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֖ר הוּא־חֹ֥דֶשׁ אֲדָֽר׃ (יג) פַּתְשֶׁ֣גֶן הַכְּתָ֗ב לְהִנָּ֤תֵֽן דָּת֙ בְּכָל־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֔ה גָּל֖וּי לְכָל־הָֽעַמִּ֑ים וְלִֽהְי֨וֹת הַיְּהוּדִ֤ים עֲתִידִים֙ לַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה לְהִנָּקֵ֖ם מֵאֹֽיְבֵיהֶֽם׃ (יד) הָֽרָצִ֞ים רֹֽכְבֵ֤י הָרֶ֨כֶשׁ֙ הָֽאֲחַשְׁתְּרָנִ֔ים יָ֥צְא֛וּ מְבֹֽהָלִ֥ים וּדְחוּפִ֖ים בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֑לֶךְ וְהַדָּ֥ת נִתְּנָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָֽה׃ (טו) וּמָרְדֳּכַ֞י יָצָ֣א ׀ מִלִּפְנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ בִּלְב֤וּשׁ מַלְכוּת֙ תְּכֵ֣לֶת וָח֔וּר וַֽעֲטֶ֤רֶת זָהָב֙ גְּדוֹלָ֔ה וְתַכְרִ֥יךְ בּ֖וּץ וְאַרְגָּמָ֑ן וְהָעִ֣יר שׁוּשָׁ֔ן צָֽהֲלָ֖ה וְשָׂמֵֽחָה׃ (טז) לַיְּהוּדִ֕ים הָֽיְתָ֥ה אוֹרָ֖ה וְשִׂמְחָ֑ה וְשָׂשֹׂ֖ן וִיקָֽר׃ (יז) וּבְכָל־מְדִינָ֨ה וּמְדִינָ֜ה וּבְכָל־עִ֣יר וָעִ֗יר מְקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר דְּבַר־הַמֶּ֤לֶךְ וְדָתוֹ֙ מַגִּ֔יעַ שִׂמְחָ֤ה וְשָׂשׂוֹן֙ לַיְּהוּדִ֔ים מִשְׁתֶּ֖ה וְי֣וֹם ט֑וֹב וְרַבִּ֞ים מֵֽעַמֵּ֤י הָאָ֨רֶץ֙ מִֽתְיַהֲדִ֔ים כִּֽי־נָפַ֥ל פַּֽחַד־הַיְּהוּדִ֖ים עֲלֵיהֶֽם׃
֍ ֍ ֍
(ט) וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן, בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ, והטעם שחיכו עד אותו הזמן, כיון שחששו שאם ישלחו שלוחים חדשים לא יאמינו להם, ולכן המתינו עד שיחזרו הרצים ששלח המן, ושלחו אותם בעצמם בשליחות השניה, ועל ידי זה האמינו להם בכל המדינות, וַיִּכָּתֵב באגרות כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ, שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ, וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ, וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם, והטעם ששלח אל היהודים בפני עצמם, כדי להראות שהאגרות האחרונות עדיפות מהראשונות, והיהודים, שלא קיבלו את האגרות הראשונות, לא היו משועבדים להם כלל, אלא רק לאגרות השניות [ואילו השרים שקיבלו את שתי האגרות יכלו לבחור לאיזו איגרת להתייחס, וכפי שהתבאר].
(י) וַיִּכְתֹּב מרדכי את האגרות החדשות בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ, וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים, בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים, והטעם ששלחם בסוסים [ואילו המן שלחם רגלית], כיון שהיו עייפים מטורח הדרך, שהרי אותם שלוחים עצמם נשלחו שוב, או כדי למהר ולהקל על ישראל מהצרה שבאה עליהם.
(יא) אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ רשות לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר, לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם, לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַף וְנָשִׁים, וּשְׁלָלָם לָבוֹז.
(יב) בְּיוֹם אֶחָד, בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר, הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר.
(יג) פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב – והאגרת הגלויה נשלחה לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, וכתב זה היה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים, וְלִהְיוֹת הַיְּהוּדִים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה, לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם.
(יד) הָרָצִים, רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים, יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, כי לא ידעו מדוע הם נשלחים שנית מיד אחרי שחזרו מהשליחות הראשונה. ורק אחרי שיצאו השלוחים לכל המדינות, וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, ועשה זאת מרדכי גם כן כדי שלא יוודע הדבר לאויבי היהודים ויפצירו במלך לבטל את הגזירה, ולכן רק אחרי שיצאו השלוחים לכל המדינות הודיע מרדכי את הדבר בשושן הבירה עצמה.
(טו) וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת, תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן, וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה, כי גם הגויים משאר האומות שמחו בכבודו של מרדכי היהודי.
(טז) ובמיוחד לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר.
(יז) וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, וּבְכָל עִיר וָעִיר, מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ, שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים, כי כבר באגרות הגלויות של מרדכי נכתב עיקר הדבר, שיהיו היהודים רשאים להנקם מאויביהם בשלשה עשר באדר, והיו עושים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב. וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים – מתגיירים, כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם.