(כ) וַיִּכְתֹּ֣ב מָרְדֳּכַ֔י אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּשְׁלַ֨ח סְפָרִ֜ים אֶל־כָּל־הַיְּהוּדִ֗ים אֲשֶׁר֙ בְּכָל־מְדִינוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ הַקְּרוֹבִ֖ים וְהָֽרְחוֹקִֽים׃ (כא) לְקַיֵּם֮ עֲלֵיהֶם֒ לִֽהְי֣וֹת עֹשִׂ֗ים אֵ֠ת י֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר וְאֵ֛ת יוֹם־חֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר בּ֑וֹ בְּכָל־שָׁנָ֖ה וְשָׁנָֽה׃ (כב) כַּיָּמִ֗ים אֲשֶׁר־נָ֨חוּ בָהֶ֤ם הַיְּהוּדִים֙ מֵאֹ֣יְבֵיהֶ֔ם וְהַחֹ֗דֶשׁ אֲשֶׁר֩ נֶהְפַּ֨ךְ לָהֶ֤ם מִיָּגוֹן֙ לְשִׂמְחָ֔ה וּמֵאֵ֖בֶל לְי֣וֹם ט֑וֹב לַֽעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֗ם יְמֵי֙ מִשְׁתֶּ֣ה וְשִׂמְחָ֔ה וּמִשְׁלֹ֤חַ מָנוֹת֙ אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֔הוּ וּמַתָּנ֖וֹת לָֽאֶבְיֹנִֽים׃ (כג) וְקִבֵּל֙ הַיְּהוּדִ֔ים אֵ֥ת אֲשֶׁר־הֵחֵ֖לּוּ לַֽעֲשׂ֑וֹת וְאֵ֛ת אֲשֶׁר־כָּתַ֥ב מָרְדֳּכַ֖י אֲלֵיהֶֽם׃ (כד) כִּי֩ הָמָ֨ן בֶּֽן־הַמְּדָ֜תָא הָֽאֲגָגִ֗י צֹרֵר֙ כָּל־הַיְּהוּדִ֔ים חָשַׁ֥ב עַל־הַיְּהוּדִ֖ים לְאַבְּדָ֑ם וְהִפִּ֥ל פּוּר֙ ה֣וּא הַגּוֹרָ֔ל לְהֻמָּ֖ם וּֽלְאַבְּדָֽם׃ (כה) וּבְבֹאָהּ֮ לִפְנֵ֣י הַמֶּלֶךְ֒ אָמַ֣ר עִם־הַסֵּ֔פֶר יָשׁ֞וּב מַֽחֲשַׁבְתּ֧וֹ הָֽרָעָ֛ה אֲשֶׁר־חָשַׁ֥ב עַל־הַיְּהוּדִ֖ים עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְתָל֥וּ אֹת֛וֹ וְאֶת־בָּנָ֖יו עַל־הָעֵֽץ׃ (כו) עַל־כֵּ֡ן קָֽרְאוּ֩ לַיָּמִ֨ים הָאֵ֤לֶּה פוּרִים֙ עַל־שֵׁ֣ם הַפּ֔וּר עַל־כֵּ֕ן עַל־כָּל־דִּבְרֵ֖י הָֽאִגֶּ֣רֶת הַזֹּ֑את וּמָֽה־רָא֣וּ עַל־כָּ֔כָה וּמָ֥ה הִגִּ֖יעַ אֲלֵיהֶֽם׃ (כז) קִיְּמ֣וּ וְקִבְּל֣וּ הַיְּהוּדִים֩ ׀ עֲלֵיהֶ֨ם ׀ וְעַל־זַרְעָ֜ם וְעַ֨ל כָּל־הַנִּלְוִ֤ים עֲלֵיהֶם֙ וְלֹ֣א יַֽעֲב֔וֹר לִֽהְי֣וֹת עֹשִׂ֗ים אֵ֣ת שְׁנֵ֤י הַיָּמִים֙ הָאֵ֔לֶּה כִּכְתָבָ֖ם וְכִזְמַנָּ֑ם בְּכָל־שָׁנָ֖ה וְשָׁנָֽה׃ (כח) וְהַיָּמִ֣ים הָ֠אֵלֶּה נִזְכָּרִ֨ים וְנַֽעֲשִׂ֜ים בְּכָל־דּ֣וֹר וָד֗וֹר מִשְׁפָּחָה֙ וּמִשְׁפָּחָ֔ה מְדִינָ֥ה וּמְדִינָ֖ה וְעִ֣יר וָעִ֑יר וִימֵ֞י הַפּוּרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה לֹ֤א יַֽעַבְרוּ֙ מִתּ֣וֹךְ הַיְּהוּדִ֔ים וְזִכְרָ֖ם לֹֽא־יָס֥וּף מִזַּרְעָֽם׃ כט) וַ֠תִּכְתֹּב אֶסְתֵּ֨ר הַמַּלְכָּ֧ה בַת־אֲבִיחַ֛יִל וּמָרְדֳּכַ֥י הַיְּהוּדִ֖י אֶת־כָּל־תֹּ֑קֶף לְקַיֵּ֗ם אֵ֣ת אִגֶּ֧רֶת הַפֻּרִ֛ים הַזֹּ֖את הַשֵּׁנִֽית׃ (ל) וַיִּשְׁלַ֨ח סְפָרִ֜ים אֶל־כָּל־הַיְּהוּדִ֗ים אֶל־שֶׁ֨בַע וְעֶשְׂרִ֤ים וּמֵאָה֙ מְדִינָ֔ה מַלְכ֖וּת אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ דִּבְרֵ֥י שָׁל֖וֹם וֶֽאֱמֶֽת׃ (לא) לְקַיֵּ֡ם אֶת־יְמֵי֩ הַפֻּרִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בִּזְמַנֵּיהֶ֗ם כַּֽאֲשֶׁר֩ קִיַּ֨ם עֲלֵיהֶ֜ם מָרְדֳּכַ֤י הַיְּהוּדִי֙ וְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה וְכַֽאֲשֶׁ֛ר קִיְּמ֥וּ עַל־נַפְשָׁ֖ם וְעַל־זַרְעָ֑ם דִּבְרֵ֥י הַצּוֹמ֖וֹת וְזַֽעֲקָתָֽם׃ (לב) וּמַֽאֲמַ֣ר אֶסְתֵּ֔ר קִיַּ֕ם דִּבְרֵ֥י הַפֻּרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וְנִכְתָּ֖ב בַּסֵּֽפֶר׃
פרק י (א) וַיָּשֶׂם֩ הַמֶּ֨לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹ֧שׁ ׀ מַ֛ס עַל־הָאָ֖רֶץ וְאִיֵּ֥י הַיָּֽם׃ (ב) וְכָל־מַֽעֲשֵׂ֤ה תָקְפּוֹ֙ וּגְב֣וּרָת֔וֹ וּפָֽרָשַׁת֙ גְּדֻלַּ֣ת מָרְדֳּכַ֔י אֲשֶׁ֥ר גִּדְּל֖וֹ הַמֶּ֑לֶךְ הֲלוֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֨פֶר֙ דִּבְרֵ֣י הַיָּמִ֔ים לְמַלְכֵ֖י מָדַ֥י וּפָרָֽס׃ (ג) כִּ֣י ׀ מָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֗י מִשְׁנֶה֙ לַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ וְגָדוֹל֙ לַיְּהוּדִ֔ים וְרָצ֖וּי לְרֹ֣ב אֶחָ֑יו דֹּרֵ֥שׁ טוֹב֙ לְעַמּ֔וֹ וְדֹבֵ֥ר שָׁל֖וֹם לְכָל־זַרְעֽוֹ׃
֍ ֍ ֍
(כ) כיון שראה מרדכי שהיהודים שבמדינות המוקפות חומה אינם יודעים כלל שאירע להם נס, ולכן לא קיבלו עליהם את ימי הפורים, הוצרך להודיע להם את האמת, וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה [ולהלן בפסוקים כ"ד וכ"ה יבואר מה כתב להם בענין זה], וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים.
(כא) לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם, לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.
(כב) ויעשו את הימים הללו כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, כי היהודים הפרזים נלחמו בגויים ביום שלשה עשר וניצחו אותם לגמרי, ואחרי שכבר נפל פחדם על כל הגויים לא היו בסכנה ביום ארבעה עשר, ומן הראוי שביום ארבעה עשר יעשו יום משתה ושמחה. ואילו היהודים שבערים המוקפות חומה לא נלחמו כלל עם הגויים, ואמנם ביום שלשה עשר בעצמו לא היו כל כך בסכנה, כיון שהיתה להם רשות מהמלך להרוג באויביהם ביום זה, ולכן הגנו עליהם שרי וחיילי המלך, אבל ביום ארבעה עשר היו בסכנה גדולה, כיון שלאויבים היתה רשות להרוג בהם, כי באגרות הראשונות לא הוגבלו להרוג את היהודים רק ביום שלשה עשר, אלא שביום זה יתחילו את ההריגה עד שיסיימו להרוג את כל היהודים, ואילו באגרות השניות לא ניתנה ליהודים רשות להרוג את אויביהם אלא ביום שלשה עשר בלבד, [שהרי כשרצתה אסתר שיהרגו בשושן גם ביום ארבעה עשר, הוצרכה לבקש רשות מיוחדת מהמלך], ואם היו הגויים קמים עליהם להורגם ביום ארבעה עשר, לא היתה להם תקומה, ולכן רק לאחר שעבר יום ארבעה עשר, ונפל פחדם על הגויים, יכלו לנוח לגמרי ולנהוג משתה ושמחה, ולכן הם עשו כן רק ביום חמשה עשר, כשכבר חלפה הסכנה לגמרי. וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, כנגד זה שנהפך להם מיגון לשמחה תיקנו לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וכנגד זה שנהפך להם מאבל ליום טוב לא יכלו לתקן יום טוב ממש, כיון שאסור להוסיף על החגים הכתובים בתורה לכל ישראל [ורק בשנה הראשונה, שנהגו הפרזים לבדם יום טוב היה הדבר מותר, אבל כעת כשתיקן מרדכי את התקנה לכל ישראל לא היה יכול לתקן יום טוב ממש], ולכן תיקנו וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים, שהרי תכלית יום טוב היא לפרוש מהבלי העולם הזה ולעסוק בתורה ובמצוות, וכנגד זה תיקנו מצוות צדקה של מתנות לאביונים.
(כג) וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים – כל היהודים קיבלו את דברי מרדכי, אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת – את מה שכבר התחילו לעשות היהודים הפרזים, שנהגו משתה ושמחה בשנה הראשונה, והמשיכו זאת בשנים הבאות בציווי מרדכי, וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם – וגם היהודים המוקפים חומה, שלא נהגו כלל משתה ושמחה בשנה הראשונה, התחילו לנהוג כן כהוראת מרדכי.
(כד) ועתה מספר מה נכתב בספרים ששלח מרדכי לכל המדינות, להודיע להם את תוקף הנס ועניינו, שלא יחשבו ששנאת המן היתה רק למרדכי שלא השתחווה לו, אלא כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא, הָאֲגָגִי – בהיותו מזרע אגג העמלקי, שמר שנאת אבותיו לישראל, ומצד זה היה צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים, ורצה להכרית את כולם, ולכן חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם, וְהִפִּל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל, כי גם הגורל היה נגדם באותו זמן, לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם.
(כה) וּבְבֹאָהּ – כשבאה והתגלתה מחשבת המן הזו לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, שנודע לו שכוונת המן היתה להרוג את כל היהודים, שלא כפי שחשב בתחילה, לא החזיר את הספרים הראשונים, אלא אָמַר, עִם – על אף קיומו של הַסֵּפֶר הראשון, יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ, וכדי לקיים את הדבר כתב המלך ספרים חדשים, וכדי שיבינו השרים שרצון המלך שינהגו על פי הספרים השניים בלבד הוצרך המלך להראות שהוא מתנגד למחשבת המן, וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ, ועל ידי זה נודע גם לכל היהודים הנמצאים במדינות המוקפות חומה גודל תוקפו של הנס, שבאמת היו בסכנה גדולה כבר ביום שלשה עשר באדר.
(כו) עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים, עַל שֵׁם הַפּוּר, שהגורל שהטיל המן להרוג את כל ישראל נהפך לטובת ישראל, שנהרגו אויביהם ושונאיהם, עַל כֵּן עַל כָּל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת, על ידה נודע לכל ישראל גודל הנס שאירע כבר ביום שלשה עשר, וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה – והתברר להם מה ראו לעשות את הימים הללו ימי משתה ושמחה, וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם מענין הנס של אותו היום.
(כז) לכן קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים, עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם – שתהיה זו קבלה גמורה גם לכל הדורות הבאים, וְלֹא יַעֲבוֹר – שלא יהיה כח לשום בית דין לבטל ענין זה, לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה, שהם ארבעה עשר וחמשה עשר באדר, כִּכְתָבָם – בקריאת המגילה מהכתב, וְכִזְמַנָּם, בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.
(כח) וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים על ידי קריאת המגילה, וְנַעֲשִׂים ימי משתה ושמחה, בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה, מְדִינָה וּמְדִינָה, וְעִיר וָעִיר, וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים [וזו אזהרה וציווי על היהודים שלא יפסיקו מלקיים את הימים הללו], ומוסיף הבטחה ברוח הקודש, וְזִכְרָם של הימים הללו לֹא יָסוּף [-לא יכלה] מִזַּרְעָם.
(כט) כיון שמרדכי ואסתר רצו שהמגילה הכתובה תהיה חלק מכתבי הקודש, והיו חלק מהחכמים שהתנגדו לכך, וכן היו מהחכמים שנחלקו על דבר זה שקבעו מרדכי ואסתר את הימים הללו לימי משתה ושמחה קבועים בכל שנה, הוצרכה אסתר להשתמש בכח מלכותה, וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל, וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, אֶת כָּל תֹּקֶף – בתוקף המלכות שבידם, לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית, והיא מגילה זו כפי שהיא בידינו כעת, מ'ויהי בימי אחשורוש' ועד סופה, וכתבה אל החכמים שיקיימו את דבריהם, להכליל את מגילת אסתר בין כתבי הקודש.
(ל) וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים, אֶל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, כיון שהתעוררה מחלוקת על הדבר, כתבו דִּבְרֵי שָׁלוֹם בין החכמים, וֶאֱמֶת, להוכיח שהאמת כדבריהם לפי ההלכה.
(לא) וביארו להם שאין איסור בכך שתיקנו את ימי הפורים, כיון שהאיסור הוא רק אם מוסיפים ימים ואומרים שכך הוא דין התורה, ומשוים אותם לגמרי לימים האמורים בתורה, אבל כאן קיבלו לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם, לא כחגי התורה ממש לאסור אותם בעשיית מלאכה, וגם לא אמרו שהם ימים טובים מהתורה, אלא קיבלום עליהם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, כפי שאדם מקבל על עצמו דברים בנדר. והביאו ראיה לדבריהם שמותר לעשות כן, וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת וְזַעֲקָתָם, שהם ימי התעניות המוזכרים בספר זכריה (פרק ח' פסוק י"ט) "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ", ולא חששו שיהיה בכך הוספה על צום יום הכפורים הכתוב בתורה, ולכן קיבלו זאת כל ישראל, וזו ראיה שמותר לקבל ימים נוספים אם הם נעשים כמו נדר וכדומה ולא שאומרים שהם חלק ממצוות התורה, ולכן מותר גם לתקן את ימי הפורים.
(לב) וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר – ועל פי מאמרי אסתר שאמרה את הדברים הללו לחכמי הדור, קִיַּם – נתקיימו דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה, כי הסכימו כל החכמים להחזיק בימי הפורים ולעשותם חוק עולם, וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר – וגם הסכימו הכל לכתוב את מגילת אסתר בספר ולכלול אותה בין כתבי הקודש, כפי שרצו אסתר המלכה ומרדכי היהודי.
פרק י
(א) לאחר שהתמנה מרדכי היהודי בבית המלכות של אחשורוש, היה לוחם את מלחמותיו, ועל ידי זה, וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם, כי מרדכי היהודי כבש עבורו את כל הארצות, הקרובות והרחוקות.
(ב) וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ של אחשורוש, שעשה על ידי הנהגת מרדכי, וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ, הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס.
(ג) כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וממונה על כל המדינות, וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים, כי היה ממונה בעיקר על עניני היהודים, מכל מקום לא השתרר עליהם בחזקה, וְעל ידי זה היה רָצוּי לְרֹב אֶחָיו, כי היה בכל עניניו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ, וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ.