א מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר׃ ב יְֽהוָ֗ה אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥ תֽוֹכִיחֵ֑נִי וּֽבַחֲמָתְךָ֥ תְיַסְּרֵֽנִי׃ ג כִּֽי־חִ֭צֶּיךָ נִ֣חֲתוּ בִ֑י וַתִּנְחַ֖ת עָלַ֣י יָדֶֽךָ׃
֍ ֍ ֍
פרק לח
מזמור זה ייסד דוד לאחר מעשה בת שבע, כאשר חלה בחולי אנוש, ואויביו שמחו על מחלתו, אך ה' הצילו וריפאו מחולי זה:
(א) מִזְמוֹר לְדָוִד, בעת שבא עליו חולי גדול, לְהַזְכִּיר – על ידי חולי זה זכר את חטאיו, והיו לנגדו תמיד, לשוב עליהם בתשובה.
(ב) כיון שראה שבאו עליו שתי צרות יחד, האחת היא התוכחה הפנימית שהוכיחו ה' כדי לעוררו לשוב בתשובה ולתקן את דרכו, ותוכחה זו באה בקצף גדול, כי הרגיש שלבו מלא יאוש ותוגה, והשניה היא החימה של היסורים החיצוניים שהתייסר גופו בחולי גדול, על כן ביקש, יְיָ, אַל בְּקֶצְפְּךָ תוֹכִיחֵנִי, וּבַחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי, כלומר, אל תביא עלי את שתי הצרות יחד, כי ראוי שעל ידי התוכחה הפנימית וגודל החרטה שיש בתוך נפשי יסולקו ממני היסורים החיצוניים, או שעל ידי גודל היסורים החיצוניים אמצא נוחם ורוגע בנפשי, כי אדע שהתכפר עווני, אך לא שאהיה גם מיוסר בגופי וגם מלא תוגה בנפשי.
(ג) וממשיך לבאר את דבריו, "אַל בְּקֶצְפְּךָ תוֹכִיחֵנִי" כִּי חִצֶּיךָ החודרים לפנימיותי נִחֲתוּ בִי – נכנסו למעמקי נפשי, "וּבַחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי" וַתִּנְחַת עָלַי יָדֶךָ, כי היד מכה בחלק החיצוני של הגוף, ואלו הם היסורים שבאו עליו.