(יב) וַתְּמָאֵ֞ן הַמַּלְכָּ֣ה וַשְׁתִּ֗י לָבוֹא֙ בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֖ר בְּיַ֣ד הַסָּֽרִיסִ֑ים וַיִּקְצֹ֤ף הַמֶּ֨לֶךְ֙ מְאֹ֔ד וַֽחֲמָת֖וֹ בָּֽעֲרָ֥ה בֽוֹ׃ (יג) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ לַֽחֲכָמִ֖ים יֹֽדְעֵ֣י הָֽעִתִּ֑ים כִּי־כֵן֙ דְּבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ לִפְנֵ֕י כָּל־יֹֽדְעֵ֖י דָּ֥ת וָדִֽין׃ (יד) וְהַקָּרֹ֣ב אֵלָ֗יו כַּרְשְׁנָ֤א שֵׁתָר֙ אַדְמָ֣תָא תַרְשִׁ֔ישׁ מֶ֥רֶס מַרְסְנָ֖א מְמוּכָ֑ן שִׁבְעַ֞ת שָׂרֵ֣י ׀ פָּרַ֣ס וּמָדַ֗י רֹאֵי֙ פְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ הַיֹּֽשְׁבִ֥ים רִֽאשֹׁנָ֖ה בַּמַּלְכֽוּת׃ (טו) כְּדָת֙ מַֽה־לַּעֲשׂ֔וֹת בַּמַּלְכָּ֖ה וַשְׁתִּ֑י עַ֣ל ׀ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־עָשְׂתָ֗ה אֶֽת־מַאֲמַר֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ בְּיַ֖ד הַסָּֽרִיסִֽים׃ (טז) וַיֹּ֣אמֶר מְמוּכָ֗ן לִפְנֵ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ וְהַשָּׂרִ֔ים לֹ֤א עַל־הַמֶּ֨לֶךְ֙ לְבַדּ֔וֹ עָֽוְתָ֖ה וַשְׁתִּ֣י הַמַּלְכָּ֑ה כִּ֤י עַל־כָּל־הַשָּׂרִים֙ וְעַל־כָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֕ר בְּכָל־מְדִינ֖וֹת הַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃ (יז) כִּֽי־יֵצֵ֤א דְבַר־הַמַּלְכָּה֙ עַל־כָּל־הַנָּשִׁ֔ים לְהַבְז֥וֹת בַּעְלֵיהֶ֖ן בְּעֵֽינֵיהֶ֑ן בְּאָמְרָ֗ם הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֡וֹשׁ אָמַ֞ר לְהָבִ֨יא אֶת־וַשְׁתִּ֧י הַמַּלְכָּ֛ה לְפָנָ֖יו וְלֹא־בָֽאָה׃ (יח) וְֽהַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה תֹּאמַ֣רְנָה ׀ שָׂר֣וֹת פָּֽרַס־וּמָדַ֗י אֲשֶׁ֤ר שָֽׁמְעוּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה לְכֹ֖ל שָׂרֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וּכְדַ֖י בִּזָּי֥וֹן וָקָֽצֶף׃ (יט) אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֗וֹב יֵצֵ֤א דְבַר־מַלְכוּת֙ מִלְּפָנָ֔יו וְיִכָּתֵ֛ב בְּדָתֵ֥י פָֽרַס־וּמָדַ֖י וְלֹ֣א יַֽעֲב֑וֹר אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תָב֜וֹא וַשְׁתִּ֗י לִפְנֵי֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ֙ יִתֵּ֣ן הַמֶּ֔לֶךְ לִרְעוּתָ֖הּ הַטּוֹבָ֥ה מִמֶּֽנָּה׃ (כ) וְנִשְׁמַע֩ פִּתְגָ֨ם הַמֶּ֤לֶךְ אֲשֶֽׁר־יַעֲשֶׂה֙ בְּכָל־מַלְכוּת֔וֹ כִּ֥י רַבָּ֖ה הִ֑יא וְכָל־הַנָּשִׁ֗ים יִתְּנ֤וּ יְקָר֙ לְבַעְלֵיהֶ֔ן לְמִגָּד֖וֹל וְעַד־קָטָֽן׃ (כא) וַיִּיטַב֙ הַדָּבָ֔ר בְּעֵינֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ וְהַשָּׂרִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ הַמֶּ֖לֶךְ כִּדְבַ֥ר מְמוּכָֽן׃ (כב) וַיִּשְׁלַ֤ח סְפָרִים֙ אֶל־כָּל־מְדִינ֣וֹת הַמֶּ֔לֶךְ אֶל־מְדִינָ֤ה וּמְדִינָה֙ כִּכְתָבָ֔הּ וְאֶל־עַ֥ם וָעָ֖ם כִּלְשׁוֹנ֑וֹ לִֽהְי֤וֹת כָּל־אִישׁ֙ שֹׂרֵ֣ר בְּבֵית֔וֹ וּמְדַבֵּ֖ר כִּלְשׁ֥וֹן עַמּֽוֹ׃
֍ ֍ ֍
לאחר שעשה אחשורוש את כל המאמצים הללו להראות שמלכותו היא מלכות שאינה מוגבלת, חשש שמא עדיין יהיו שיאמרו שכל מלכותו באה לו מחמת שנשא לאשה את ושתי, יורשת העצר של מלכות נבוכדנצר בבבל, ואם כן עליו למלוך מלכות מוגבלת כרצון העם, ולא יוכל להשתלט עליהם ללא הגבלה, לכן חשב מחשבות כיצד להוכיח שאין הדבר כן:
(ט) כדי להוכיח שאין ושתי שייכת כלל לענין המלוכה, לא הניח לה אחשורוש לעשות משתה לשרי המלוכה, כפי שהיה ראוי לה אם היתה יורשת עצר, וכן לא היה המשתה שלה עיקרי וחשוב בפני עצמו, אלא נגרר אחרי המשתה של אחשורוש, באופן שגַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים, שהיה המשתה טפל למשתה אחשורוש, וכינה אותה בשם 'ושתי המלכה', להדגיש שתחילה היתה 'ושתי' סתם, ורק אחרי שנשאה אחשורוש נעשתה 'המלכה', באופן שמלכותה באה מכח מלכותו, ולא להיפך. וגם לא היה המשתה שלה מיועד לשרי ונכבדי המלכות אלא רק 'משתה נשים' שאינו חשוב, ונעשה משתה זה בבֵּית הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, כי לא היה לה 'בית מלכות' משלה, אלא היתה טפלה בכל עניניה למלכות אחשורוש ובית מלכותו, ובכך רצה להוכיח שלא באה לו המלכות בירושה על ידי ושתי, אלא בכח גבורתו ומלחמותיו.
(י) בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי למשתה, כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן, רצה להראות לכולם שלא נשא את ושתי כדי לירש את המלכות, אלא נשאה רק מחמת שהיתה אשה יפה, ולכן אָמַר לִמְהוּמָן, בִּזְּתָא, חַרְבוֹנָא, בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא, זֵתַר וְכַרְכַּס, שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, ובכך הראה שאין לה חשיבות מצד עצמה, שאם כן היה ראוי שייצאו לקראתה כל שרי המלוכה. וגם לא אמר שיביאו אותה הסריסים המשרתים אותה, שגם בזה יש לה חשיבות מסוימת, אלא ציוה להביאה על ידי הסריסים המשרתים אותו, שזו הדרך להביא את אחת מפילגשיו שאינה חשובה בעיניו כל כך, עד שמשרתיו מביאים אותה לפניו.
(יא) ותוכן ציוויו היה לְהָבִיא [-בעל כרחה] אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה – באופן שהכל ייראו שהיא 'ושתי', ועל ידי נישואיה לאחשורוש נעשתה ל'מלכה', והדבר יתברר לכולם על ידי שיביאוה כאשה פשוטה ללא כתר, ורק כשתהיה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יכתירוה בְּכֶתֶר מַלְכוּת, ובכך יתברר שמלכותה נמשכת ממנו, ותכלית הבאתה הוא לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ, כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא, ובכך יראו הכל שלקחה לאשה מחמת יופיה, ולא מחמת שהיא יורשת עצר, כי אם היה לוקחה כדי לירש את המלכות, הרי אין חילוק אם היא יפה או לא, ובכך שמראה את יופיה הוא מוכיח שזו הסיבה היחידה שלקחה לאשה.
(יב) אמנם ושתי הבינה את כוונתו, שרצונו להורידה ממעלתה כיורשת עצר ולהציגה כאשה רגילה שעלתה לגדולה מחמת שנישאה למלך, ולכן, וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי – מיאנה ואמרה שהיא תחילה 'המלכה' ואחר כך 'ושתי', כי תואר מלכותה קודם לשמה, ומלכותה ירושה לה מאבותיה, ולא מחמת שנישאה לאחשורוש, ומיאונה היה לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ – לבוא בדרך שציוה המלך, שתלבש את כתר המלכות רק בפניו ולא קודם לכן, אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים – וגם מיאנה לבוא עם סריסי המלך, כי רצתה להראות שיש לה חשיבות מצד עצמה, ואין המלך יכול להביאה בעל כרחה על ידי משרתיו. ובכך הפרה ושתי את עצתו של אחשורוש בעיקר מטרת המשתה שעשה בכל הימים הללו, ולכן וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד – כעס כלפי חוץ על הבזיון החיצוני שעשתה לו בכך שסירבה לבוא להוראתו, וַחֲמָתוֹ הפנימית בָּעֲרָה בוֹ על כך שסיכלה את כל עצתו להראות שהוא מולך מלכות בלתי מוגבלת, אבל חימה זו לא הראה לחוץ, כיון שכל המחשבות הללו היו כמוסות בליבו עד כה, ולא גילה אותם לאחרים.
(יג) על אף שאחשורוש כעס כל כך על ושתי, בכל זאת לא רצה להענישה בעונש חמור, כי על כל פשעים תכסה אהבה, ורצה לסובב את הדבר באופן שהשופטים יזכו אותה, והנה יש שני מיני משפטים, יש משפט שבין המלך לבין אחד מעבדיו, ויש משפט שנעשה בין כל איש לרעהו, והשופטים את עניני המלכות צריכים לדעת את הזמן והמצב שבו נעשתה העבירה כלפי המלך, כי המעיז פניו במלך בעת ישיבתו על כסא המלכות עונשו חמור יותר מהמעז פניו במלך בזמן שהוא בדרכים וכדומה, וידע אחשורוש שאם ידונו את ושתי כאשה רגילה שהעיזה פניה במלך בעת יושבו על כסא מלכותו, ובזמן שכל שרי המלוכה לפניו, יחמירו מאד בעונשה ויגזרו דינה למוות, לכן וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים – אמר אחשורוש לאותם שופטים הממונים על דיני המלכות שאין להם רשות לדון כלל בענין זה, כיון שהיא מלכה והוא מלך, אם כן אין זה אלא ככל ענין ומשפט שבין איש לאשתו, כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין – כי משפט זה של המלך יכול להיעשות לפני כל הדיינים והשופטים היודעים את החוקים והדתות, ובזה התכוון שיקלו בעונשה, וגם רמז להם את הדרך שיפטרו אותה מעונשה, בכך שאמר 'דת', וכוונתו היתה שבאמת בקשתו שתבוא לפני כל העמים להראות את יופיה היתה נגד הדת והנימוס, ולכן היתה רשאית לסרב לכך, ואין להענישה.
(יד) ואחרי שאמר אחשורוש שמשפט זה אינו שייך לעניני המלכות אלא הוא ככל ויכוח שבין איש לאשתו, בחר שישפטו בדבר שופטים אלו, מחמת כמה טעמים, וְהַקָּרֹב אֵלָיו – כיון שהם היו קרובים אליו, וכבר שמעו את הדין ודברים שביניהם, ולא רצה שיתפרסם הדבר יותר, והם כַּרְשְׁנָא, שֵׁתָר, אַדְמָתָא, תַרְשִׁישׁ, מֶרֶס, מַרְסְנָא, מְמוּכָן, שהם שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי, ומצד מעלתם ראוי שישפטו ביניהם, וכן מחמת שהם רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ תמיד, ומבינים את רמזיו, שרמז להם לזכות את ושתי מעונש, והם הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת מזה זמן רב, ומומחים לשפוט משפט נכון.
(טו) והנידון שהובא לפני השופטים היה כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת – מה לעשות על פי הדת המוסרית, וכוונתו היתה שלפי חוקי המוסר היתה רשאית לסרב מלבוא, בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי – כעת שינה אחשורוש את הלשון והסכים לדעתה שמלכותה קודמת לשמה, כי היא יורשת עצר, ולכן אין משפטה כאחד מעבדי המלך שהעיז פניו במלך, אלא כמשפט אשה ובעלה, כיון ששניהם ראויים למלכות מצד עצמם, עַל אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וגם על זה יש לה תשובה, כי נשלח הדבר בְּיַד הַסָּרִיסִים, ואין זה לכבודה של מלכה שתובא על ידי סריסי המלך.
(טז) כאשר ראה ממוכן שכוונת המלך לזכות את ושתי בדינה, ורוצה הוא גם להשתיק את הענין באופן שיבוא הדין רק לפני השרים הקרובים אליו, רצה למנוע זאת, וַיֹּאמֶר מְמוּכָן בקול רם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים, באופן ששמעו כולם את דבריו והתפרסם הענין, וכך אמר, אין זה ענין פרטי בין המלך למלכה ככל משפט שבין איש לאשתו, כי לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, והקדים שמה למלכותה כדי להדגיש שאינה מלכה מצד עצמה, אלא מצד שאחשורוש נשאה, כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים אשר ישמעו את הנהגתה של ושתי, ויבינו שכוונתה שהיא יורשת העצר ועל ידה הגיעה המלכות לאחשורוש, ויש לו רק מלכות מוגבלת. ומלבד נזק זה שיהיה בפני השרים, נעשה נזק נוסף, וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.
(יז) והנזק שיהיה לכל העמים הוא בזה, כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים, וכל הנשים לא תדענה בדיוק את המשא ומתן שהיה בין אחשורוש לושתי, ורק ישמעו שסירבה לבוא לפניו, וילמדו ממנה לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן, בְּאָמְרָם הרי אפילו הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שחשיבותו רבה, אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו, ולא ביקש ממנה דבר גדול אלא רק לבוא לפניו, וגם אין לה חשיבות גדולה כיון שאינה מלכה אלא מחמתו, ואין לה מלכות משל עצמה [ולכן חזר וכינה אותה 'ושתי המלכה'], וְלֹא בָאָה, וכל שכן ששאר הנשים אינן צריכות לשמוע בקול בעליהן, שאינם חשובים כמו המלך, והם מבקשים מהן דברים קשים יותר מאשר לבוא לפניהם.
(יח) ועתה חזר ממוכן וביאר את הנזק הראשון שיהיה אצל שרי המלך, וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס וּמָדַי, אֲשֶׁר שָׁמְעוּ בבירור אֶת דְּבַר הַמַּלְכָּה, ויודעות הן את האמת שסירבה לבוא כיון שלדעתה מלכות אחשורוש נמשכת מכח מלכותה, שהיא יורשת העצר, ולדעתה מלכותו של אחשורוש היא מלכות מוגבלת, ויספרו זאת לְכֹל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ, ואם לא תהרוג אותה על כך הרי נשמע שאתה מסכים לדעתה, ומחמת שני נזקים אלו, וּכְדַי בִּזָּיוֹן – יהיה בזיון בכל המלכות בכך שהנשים לא ישמעו לבעליהן, וָקָצֶף – יהיה כעס בין השרים, שירצו להגביל את מלכותך, כדעתה של ושתי.
(יט) אחרי שהסביר ממוכן את שני הקלקולים שנעשו על ידי ושתי, בא כיועץ חכם לבאר כיצד על ידי הריגתה יתוקן הכל, ותחילה הקדים שראוי לאחשורוש להכריז מיד על מלכותו כמלכות בלתי מוגבלת, ולכן, אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו – יוחלט שדברי המלכות וחוקיו יוצאים מלפני המלך לבדו, ללא השרים והיועצים, כדרך המלך המולך מלכות שאינה מוגבלת, וכל חוק כזה ישאר קבוע לנצח, וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר, כי לא יהיה ניתן לבטל חוק זה, ועל פיו ידונו השופטים בכל מקום, ודבר המלכות הראשון שיחוקק אחשורוש הוא אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, כדי שלא יאמרו שבסופו של דבר לא הצליח אחשורוש להכריח את ושתי לבוא לפניו, אלא יפרסמו על ידי חוק זה כאילו ושתי התחרטה ורצתה לבוא, אלא שהמלך הוציא דבר מלכות שלא תבוא ושתי לפניו. ודבר המלכות השני הוא, וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה – שתהיה טובה מצד עצמה, ולא מצד ייחוסה, ועל ידי זה לא תתגאה עליו.
(כ) ועל ידי זה ירויח שתהיה מלכותו בלתי מוגבלת, וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לבדו בְּכָל מַלְכוּתוֹ, ללא עצת יועציו, כִּי רַבָּה הִיא – כי דבר המלכות של המלך מצד עצמו יהיה גדול וחשוב, וגם ירויח את הדבר השני, וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן, לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן, אפילו אם האשה חשובה ומיוחסת יותר.
(כא) וכדי לקבל את ההחלטה הזו, שהמלך לבדו יוכל להחליט בכל דבר ללא שריו ויועציו היה צורך בהסכמת השרים עצמם, שלא ימשיכו בתפקידם, וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים, וויתרו השרים על כוחם, והסכימו שאחשורוש לבדו יוכל להחליט בכל דבר, וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ לבדו, ללא עצת שריו, כִּדְבַר מְמוּכָן.
(כב) וכדי לקיים את העצה הראשונה, שתהיה מלכותו מלכות שאינה מוגבלת, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ, וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ, ובכך הראה שאין חשיבות לאחת המדינות על השאר, כי אין מדינה מסוימת המולכת על השאר, אלא אחשורוש הוא המולך על כולם, בתור אדם פרטי שכבש את כולם ושולט עליהם, ותוכן הספרים היה לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ, כי עד אז היתה האשה מצווה רק לכבד את בעלה, ובספרים אלו ציוה שתהיה משועבדת לו לגמרי, וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ, ולא יצטרך להשתמש בלשון המלכות, שזו לשון פרס, כי מעתה אין חשיבות לפרס על שאר המדינות, אלא כולם שוים וכפופים לשלטונו היחיד של אחשורוש.
כוונת כותבי המגילה בהקדמת סיפור זה, כי באמת כל זה הוא הקדמה לענין הנס עצמו, כי אם לא היה אחשורוש מולך מלכות בלתי מוגבלת, לא היה יכול לקחת את אסתר למלכה, כי השרים היו מתנגדים לכך שיטול לו המלך נערות מכל שכבות העם לבחור מהן מלכה, וכל שכן שלא היו מסכימים שיקח לו המלך למלכה אשה אסופית שאין יודעים מי עמה ומולדתה. וכמו כן לא היה יכול לגדל את המן ללא הסכמת השרים, ולא להוציא גזר דין להשמיד ולהרוג אומה שלמה ללא משפט.
ועוד, כי במבט שטחי ניתן לחשוב כי מה שהטתה אסתר את לב אחשורוש היה דבר טבעי, כי דבר מצוי הוא שאשה יפה תשנה את רצון בעלה, ולכן הקדימו לספר שאחשורוש לא היה אדם פשוט או מלך קטן שאשתו יכולה לשנות את רצונו, אלא היה מלך אדיר שהיו תחת שלטונו מאה עשרים ושבע מדינות, וגבורתו העצומה שכבש את כולם בזמן קצר, ורוב עושרו כפי שנראה במשתה המפואר שעשה, חכמתו הגדולה כיצד התנהג בתחבולות כדי להמליך עצמו במלכות שאינה מוגבלת, וטבעו הקשה, כי אף שאהב את ושתי מאד, בכל זאת כשהבין שלטובת מלכותו עליו להורגה לא נמנע מלעשות כן, ואם כן מה ששמע בקול אסתר לבטל את הגזירה לא היה בדרך הטבע, אלא מאת ה' היתה זאת.